שו"ת תעלומות לב חלק ד עד

דמר ר"ת מקרין דקבלוהו עליהם לפסוק כמותו על פי הרוב אין מהראוי לדעתי לשום מורה להחמיר ולמחות ביד המיקל וכו' עיש"ב. ואנא נמי נקיטנא בשפולי גלימיה ואמינא במכל שכן דאין בנו כח במקומותינו להחמיר ולמחות ביד מי שעושה כסברתו של הרמב"ם שהוא מאריא דאתרוותא אלין וקבלנו עלינו כל הוראותיו בין להקל בין להחמיר זולת במקום שמרן הש"ע פסק בפירוש הפך סברתו. ואין ספק אצלי שגם הרב יעב"ץ אם היה נשאל על בני ספרד לא היה נזקק להחמיר בכעין נדון דידן בכל אשר דבר בקדשו וכמדובר. ועיין להרדב"ז ז"ל בח"ב סימן תר'ד שכתב וז"ל אין ספק שהרמב"ם חולק ועליו יש לסמוך דאע"ג דהרא"ש ז"ל אחרון וקי"ל הלכה כבתראי מ"מ הרמב"ם ז"ל מאריה דאתרא הוא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסקי דינו וכו' ע"כ דון מינה ואוקי באתרין. והבט ימין וראה בטענת מאיס עלי דלדעת הרמב"ם כופין אותו להוציא ורבו החולקים עליו והרא"ש ז"ל בכלל מ"ג סוף סי' א' וסימן ו' הסכים לדעת החולקים. מ"מ בסימן ו' כתב וז"ל כל זה אני אומר על להבא אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי ע"כ והתם הוא אפילו שיש לחוש לגט מעושה ולהתיר אשת איש לעלמא וגם שנתפרצו הנשים בדור הזה ויש לומר שגם הרמב"ם ז"ל יודה האידנא שאין כופין. בכל זאת כתב דאפי' במקומו' שלא קבלו הוראותיו אם סמכו על הוראתו מה שעשו עשוי כ"ש בכגון נ"ד שיודה הרא"ש ז"ל שאם סמכו בזה על הרמב"ם שאין מזניחין אותם וכאמור. וזה כראה שהיה דעתם של רבני אשכנז ז"ל שהבאתי לעיל שסמכו בזה על ס' הרמב"ם ז"ל וכנז"ל

סיומא דפסקא

כלל היוצא מכל פרטי הדברים אשר ביארנו בתשו' דלעיל, בכ"ש מחמת חולי כי רבו כמו רבו המתירים וסוברים שהוא כשר אפילו לכתחילה לבוא בקהל. וראש המדברים ומתירים הוא רבינו הגדול הר"ם במז"ל אשר כל ערי המערב בגלילות אלו קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להתנהג בכל דיניהם עפ"י חיבורו הגדול. וכמו שהארכנו לעיל ועיין בספר חקות החיים דס"ח ע"א שמע אברהם דק"ז ודקי"ז צפיחית בדבש דף ס"ח ע"ג. ובפרט בכעין נ"ד שרוב הפו' ראשונים ואחרונים קיימי כוותיה ומרן ז"ל לא הכריע בדבר. ולפי הכלל המסור בידינו שעל פיו יסד מרן ז"ל הוראותיו בש"ע דהיינו שהוא פוסק עפ"י שלשה עמודו ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש זלה"ה. הנה בנ"ד שהרי"ף לא גילה דעתו בפירוש והרא"ש והרמב"ם ז"ל חלוקים בסברתם נקטינן כסברת הרמב"ם שהוא מאריה דאתרין וגם כי רוב הפו' פסקו כמותו. וגדולה מזאת כתב מהר"מ גאלאנטי ז"ל בסימן נ' ה"ד הכנה"ג א"ח בכללי הפו' אות כ"ו. וגם רוב רבני אשכנז ג"כ תפסו בזה סברת הרמב"ם להלכה ולמעשה כמו שה כחנו לעיל. וגם לענין נטילת העטרה שיש חשש שהיתה מחמת התחבושת שבזה לא נתבאר בפירוש דעת הרמב"ם ז"ל גם על זה פקחכו עינינו לעיל והוכחנו שרוב הפוסקים המדברים בזה ס"ל דלדעת הרמב"ם ודעמיה כל שעיקרו מחמת חולי אפילו נחתך אח"כ על ידי רופא כשר לבא בקהל. וגדולה מזאת יש מי שסובר דאפילו אם תחילתו בי"א כל שנחלה אח"כ ע"י משמוש הרופא דכשר. וא"כ הרי אתה דן ק"ו לנ"ד דעיקרו חולי גמור ולא נגע בו יד אדם כלל. אלא שעשו לו תחבושת ורטיה לרפאות את חליו, ואין הדבר ברור שהתחבושת והרטיה גרמו נטילת העטרה ואולי דמאליה נפלה דלדעתם ודאי שהוא כשר לבא בקהל בלתי שים פקפוק

ולרווחא דמלתא ניקום ונעבד ס"ס, ס' הלכה כהסוברים דכל שעיקרו מחמת חולי אפילו סופו בי"א ע' חתך סכין וכיוצא דכשר ואתמ"ל דאסור שמא בע"י תחבושת ורטיה מודו דמותר. ואת"ל דאין חילוק בין תחבושת לחתך סכין אימור מאליה נפלה ולא מחמת התחבושת, והו"ל נמי מתהפך שפיר ספק מחמת התחבושת או מאליה. ואת"ל מחמת התחבושת שמא הלכה כהסוברים שבכגון זה הוא מותר. ולא נכחד ממני סברת מהריב"ל ז"ל בכמה מתשובותיו שחשש לס' המרדכי בפרק החולץ בשם רבינו ברוך ז"ל להחמיר אפילו בס"ס ומכללם בתשובתו דסימן צ"א הבאתי דבריו לעיל בסימן ג') אשר בקושי התיר בס"ס היכא שכבר הוא נשוי ואם נכוף אותו להוציא הו"ל גט מעושה והוי חומרא דאתי לידי קולא כיעו"ש. אך כבר האריך בזה מהרימ"ט ז"ל בתשובותיו והעלה להקל בס"ס אפילו בפלוגתא דרבוותא ועיין לו בח"א סי' קט"ז וכן הסכים בתראה שלים הפר"ח בקונטרי' הספקות להתיר אפילו בס"ס שאינו מתהפך והרמ"ז גאון ירושנם ח"ד בדרא ז"ל בתשובתו הבאה בחק"ל מה"ב חלק יו"ד סימן א' גליה לדדעיה והן הראנו נפלאות מתורתו בהתר ס"ס אפילו בפלוגתא דרבוותא ושם אסף איש טהור כל סברות הפו' ראשונים ואחרונים לא הניח פינה וזוית בענין זה. ומז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל יו"ד ח"א סימן פ"ט העלה להתיר בס"ס גם פיסולי קהל כיעו"ש. ואם התירו פיסולי קהל המולידים בס"ס כ"ש שיש להתיר בפ"ד וכ"ש שאינו מוליד וגם מוה"ר הגדול ר"ל מגן אברהם נר"ו בתשובתו הבאה בס' בני בנימין אה"ע סימן ל"ב עביד ס"ס להתיר בכעין נ"ד. ובנ"ד הוי ספק אחד בגוף המעשה וספק אחד בפד"ר. ונראה ודאי דעדיף טובא מס"ס בתרי פלוגתא דרבוותא שיש סוברים דהוי שם אחד ואכמ"ל

ובהיות נ"ד איסור לאו גרידא קיל טפי ויש לנו להקל וכמ"ש הרב זקן אהרן ז"ל בתשוב' סימן זק"ן וז"ל ואם באיסור ערוה החמורה כן כ"ש באיסור לאו גרידא ע"כ והגם דבמסכת יבמות דף פ"ב אמרינן מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת כבר הבאתי בספרי הקטן תעלומות לב ח"א אה"ע סי' ט"ו דרבים ושלמים חילקו בין לאו לכרת ועיין למז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מה"ב אה"ע סימן ך' דקי"ח ע"ג שהביא סברת הרדב"ז בח"ג סימן תקמ"א שחולק בין איסור א"א ליבום ועיין עוד לו שם בסימן כ"ו וכבר ידוע מחלקותם של ראשונים ואת אחרונים ז"ל אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן ורבו הסוברים דהוי מדרבנן ומכללם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהנ' ט"מ דחומר הספקות של תורה הם מדבריהם דמדאו' כל ספקא רחמנא שריה אלא החכמים הם שהחמירו, ואפי' לדעת הסוברים דהוי דאורייתא מ"מ הוי איסור קליש ולא כאיסור דאורייתא ממש וכמ"ש הרב עץ החיים בלשונותיו בד"ח ע"ב וכן כתב מהראנ"ח ז"ל בח"א סימן א' וסימן ס"ח דאע"ג דס' איסור תורה הולכים להחמיר קיל מאיסור ודאי ומידי ס' לא נפיק ע"כ ועיין להגאון מז"ה הגדול בחק"ל יו"ד ח"א סימן