שו"ת תעלומות לב חלק ד סט

הרב ז"ל היה מתיר בשופי וכמש"ל באורך

ועתה בא לידי ס"ה בית אפרים וחזינא להגאון המחבר ז"ל בחאה"ע סימן ב' שכתב וז"ל בענין פ"ד מחמת חולי אי דמי לבי"ש הנה הרמב"ם והרמב"ן וכן דעת הסמ"ג ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה וכן נראה מדברי הרשב"א ומדברי הנ"י דעל ידי חולי בי"ש מקרי וכ"כ הרע"ב בפירו' המשנה אך הרא"ש כתב וכו' והב"ח מסיק להלכה דכבי"ש הוי וכן משמע הסכמת הב"ש וכן בפר"ח יו"ד סימן ל"ו כתב דלדינא עיקר כהרמב"ם וכו' ולקמן כתב שכן דעת הריטב"א והחינוך דעל ידי חולי הוי בי"ש שכן דעת רוב הפוסקים ולזה הסכימו האחרונים ומסיק שם להלכה ולמעשה להתירו דעל ידי חולי בי"ש מקרי ואסיק דעיקר לדינא לכתחילה לישא ישראלית משום דהוי בדיעבד כיון דאין לו תקנה עיש"ב ועוד לו בשאר תשובותיו ואין לי פנאי לחזור עליהם ועוד הגיע לידי אחרי זמן רב ספר בשמים ראש וראיתי שם בסימן ש"מ להרב המגיה בכסא דהרסנא שהאריך הרחיב בענין זה. וכבר מלתי אמורה כי אין הפנאי מסכים להרחיב עוד הדבור בזה ולישא וליתן במה שפלפל בחכמה. ולעיקר דינא לחלק יצא על הרב יעב"ץ ז"ל דשוויה להרמב"ם יחיד בדבר הזה וכתב שם בד"ק ע"א (בדפוס קראקא) דאדרבא ס' הרא"ש היא יחידית נגד רוב הפו' הרמב"ם והרמ"ה והרמב"ן והר"א ממיץ והסמ"ג וא"ז עי"ש שהאריך

בדין כ"ש על ידי חולי וניטלה העטרה על ידי תחבושת ורטיה

מעתה אחרי אשר חפץ ה' בנו והן הראנו את כל לה, ובחמלת ה' עלינו הנה הואלנו לברר וללבן הסניף דלעיל כמשפטו ודינו עד שלא נשאר בו עוד לדעתנו שום ספק, ומי שרוצה להתיר בעל ידי חולי אפי' לכתחילה היכא שאין לו תקנ' דכדיעבד דמי, יש לו סמוכים מן התורה רבים ועצומי' אשר בית ישראל נכון עליהם. וכדאים הם לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק וכ"ש במקום עלבון ועגון כזה

אך בכל אלה לא עלתה ארוכ' ומרפא לנפש האיש המוכ' ומעונה דנ"ד, אשר כוספה נחלתו ומחלתו אנוש' כי יש בו ספק שמא מחמת התחבושת ניטלה העטרה ואכתי יש מקום לערער דבכגון דא גם להרמב"ם ז"ל וסיעתיה חשיב בי"א. ויש למערער אילן גדול לסמוך עליו הוא הרב יעב"ץ ז"ל באגרת בקורת שלו, אשר האריך הרחיב בפרט זה והפריז על המדה גם בזה. ופשיט ליה דאף אם עיקרו מחמת חולי כל שנגע בו יד אדם, לכ"ע חשיב בי"א ופסול לבא בקהל. ואני בעוניי מידי עוברי על דבריו ראה ראיתי שלא צדק גם בזה והרבה תשובות יש לי להשיב כהלכה גם בפרט זה, ובינותי בספרים וראיתי שרבו כמו רבו המתירים גם באופן זה. גם כי גבה טורא בין נדון דידיה לנ"ד ואולי בכעין נ"ד גם הרב ז"ל לא היה מגזים לאסור הכל מה שכתב באותו נדון. וכמו שנבאר להלן בס"ד. על כן ראיתי חובה לעצמי לברר גם סניף זה באר היטב מפי סופרים, ומפי ספרים, בצדק ומשפט ומישרים. ותחילת דבר אשימה עיני לאסוף ולקבץ ס' המתירים, אשר דבריהם ברורים ומבוארים, ואחרי כן אסורה נא ואראה היעמדו דברי הרב ז"ל בזה אחת לאחת ע"פ סדר קונטריסו. ואלו שמותם למקומותם בארשות'ם שהלכה כמותם במקום שמצינו גדולתם

א ראשון לנשיאים הוא הקדוש הרב רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל ראש רבני עה"ק ירושלים תוב"א. ראשון לציון הנה הנהו כותב בפ"ח דמסכת יבמות מ"ב אחר שביאר הפסולים שבי"א בין שנמעך בין שנכרת וכו' סיים וז"ל אבל מחמ' חולי הכל כשר ע"כ והאי הכל דקא' מר לאתויי אתא בודאי כל אותם הפיסולים שנעשו בי"א דסליק מיניה שאם כעשו אותם המעשים מחמת חולי בכל אופן כשר. ודוק מינה דהכי ס"ל להרב ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל כדרכו בקדש להיות נגרר אחריו וכמו שכתב הרב יעב"ן ז"ל שכחו כח הרמב"ם ז"ל הבאנו דבריו בסי' דלעיל. וידוע שדרך הרב ז"ל הוא לפסוק הלכה כמנהגו של הרמב"ם בפירוש המשניות שפוסק הלכה למעשה וגם הרב ברטנורא ז"ל כך מנהגו הטוב וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים מע"ס אות פ' וכמש"ל

ב' שני בקדש הוא הסמ"ג בלאוין קי"ט שכתב ת"ל כל פיסול בענין זה כשלא היה בי"ש אלא בי"ח ע"י פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או על ידי חולי אירע לו כשר לבא בקהל עכ"ד מסגנון ויתור דבריו אלו הבין הרב חתם סופר ז"ל בח"ג סימן טו"ב וי"ט דדוקא בפשיעה על ידי אדם אבל אם אירע חולי בו וכרתו הרופא לרפואתו חשיב בי"ש וכשר ע"כ והן אמת שבדין זה שרוצה להוציא מדברי הסמ"ג יש תשובה שאינו מוכרח כ"כ במשמעות לשון הסמ"ג והדוחה המבקש תואנו' ותשובות יכול לדחות בנקל דהסמ"ג פרושי קמפרש איך הכהו קוץ נקרא בי"א כיון דממילא הוי. ולא גרע מע"י חולי. ומפרש ואזיל שגם זה נקרא בי"א כיון דהוי בפשיעתו כי מעשיו גרמו לו שהלך במקום הקוצים ולא נזהר בעצמו. או עשה ענין שלא כהוגן עד שהוכה ע"י הקוץ וכדומה. וכמו שביאר הרב הלבוש ז"ל בסימן זה דאלת"ה נימא דלדעתו אם כרתו אדם באונס או נפל עליו קוץ או אבן והוכה בפתע פתאום במקום המשתמר בהיותו שליו בביתו ורענן בהיכלו. שיהא כשר כיון שלא היה בפשיעה ולא ע"י גרמא שלו. ועד כדון לא שמענו חדוש זה ולא אמרו אדם מעולם ועין מ"ש הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סי' ז' די"ב ע"א, אלא שהוא מפרש טעם האיסור בהווה שהוא בפשיעה או קרוב לו ותו לא פליגי רבנן וללמוד מדבריו אלו שאם עיקרו על ידי חולי דאפי' כרתו הרופא אחר כך שיהיה כשר מנין לן. ואולם גברא רבא אמר מלתא ופשיטא ליה טובא עד שכתב בסימן טו"ב וז"ל מלשון הסמ"ג ודאי משמע כן ע"כ ולא תחיכו עלה כי יש לתת טעם לדבר, דעכ"פ בכל אופן שכרתו אדם או הכהו קוץ וכדומה יקרא בי"א אפי' אנסו אדם וכרתו או נפל עליו קוץ או אבן פתאום, אפי"ה י"ל דחשיב בי"א ע"י פשיעתו כיון דמעשיו גרמו להתיחד עם אדם אנס במקום שאין רואים להצילו או לישב תחת קיר נטוי או מקום שאינו משומר יפה עד שנפל עליו אבן או קוץ והכהו וכמו שביאר הלבוש במלות קצרות ודוק ותשכח שדבריו בזה מסולאים בפז ומינה נשמע בחולי שהוא לא פשע ולא גרם בדבר, ואעפ"י שסתם חולי גרם לו איזה מקרה רע, ובפרט החולים בחולי