שו"ת תעלומות לב חלק ד סו

ומשוחררת ובי"ש נמי יאסר בישראלית. ולישתרו כולהו באילונית זקנה ועקרה. ובא אל הישוב דאי הוה מותר בישראלית לא הוו פרשי מניה דאתתא בכל דהו ניח"ל. ומזנה ותולה בבעלה ולא ידעי אינשי וסברי דקמוליד ובניו כשרים נינהו, אך כשהוא צריך לחזר אחר גיורת ומשוחררת אינה יכולה לתלו' בבעלה דמידע ידעי דפ"ד אינו מוליד ואמרי ודאי לאו בניו הם ופרשי מנייהו ולא אתו למטמעי בישר' אבל פ"ד בי"ש דקלא אית ליה משנולד ליכא למיחש למידי דניכר הוא לעולם. ומה שנאסר באילונית זקנה ועקרה משום דלא חילקה תורה וכו' עיש"ב. ובעניותי אמינא פירוקא לא חזינא ושותיה דמר לא גמירנא, כי הוא ז"ל הבין שהראב"ד אתא למדרש טעמא דקרא שאסר פצוע כדי שלא תזנה ותתלה בבעלה ויתערבו ממזרים שאינם ניכרים בישראל וק"ל פ"ד בי"ש ותריץ דמידע ידעי ולא אתו למטמעי בישראל. ואם כיוון לזה הראב"ד ז"ל אינו טעם מספיק. מפני שכבר ביארנו שיש פ"ד וכ"ש בי"ש שמוליד, ויש במינו שהוא ספק אפשר שיוליד ואפשר שאינו מוליד. וקי"ל דאם הוליד הולד כשר דתלינן בבעל בכל מה דאפשר וכמו שביארנו לעיל. וא"כ מנא ידעינן האי פ"ד וכ"ש בי"ש מאיזה מין הוא. ואכתי יש לחוש שתזנה ותתלה בבעלה ולא ידעי אינשי ולא פרשי מנייהו. אטו גם בזה יאמר קלא אית ליה הא ודאי לא ניתן ליאמר אלא ודאי דאנן אחזקת בנות ישראל הכשרות סמכינן ולא חיישינן לזנות דא"א ולממזרות אלא אחר הבירור. וא"כ אדרבא מטעם זה הי"ל להתיר פ"ד בי"א דהוא ודאי שאינו מוליד והיא האשה יראה ומרתתא מבעלה ואינה יכולה לתלות בו כי אף אם אינו ידוע וניכר לכל העולם, מ"מ הבעל הננ"ו יודע ומכיר נגעי עצמו ולא יהיה חוטא ולא לו לכסות על מומו ולתת לזרים חילו באתרא דלא ידעין ליה, והא ודאי שהוא יגלה קלונה ברבים בקנאתו קנאת גבר על כבודו וירושתו דכוותא דפ"ד בי"ש דלאו כ"ע ידעי ובקיאי במומו אם ראוי להוליד או לא ולכשיוליד ידרוש את ה' אם בנו הוא ומיוחס אחריו, או הילד איננו קרוי בכו אלא בנה וכ"ש הוא בבי"א שהוא אינו מסופק וגם היא יודעת שבודאי אינו מוליד. ודבר זה פשוט בעיני מאד עד שאני מחליט שהראב"ד לא כיוון לזה

ואנכי הרואה שהראב"ד ז"ל לא אתא למדרש טעמא דקרא כמו שהבין הרב ז"ל ואילך לשונו על מ"ש הרמב"ם ז"ל שם בהלכה ב' בממזר שנשא בת ישראל שאם קדש ובעל לוקה ואם בעל דלא קדש שאינו לוקה. השיג עליו בזה וז"ל טעות גדול הוא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרינן בעל ולא קדש לוקין הנך פסולי' דלא כתיב בהו אלא ביאה בלחודה לא כ"ש והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופ"ד כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה ע"כ. הנה מבואר שכל עיקרו הוא בא לחלוק על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאינו לוקה על ביאה בלא קידושין והרי הוא דן ק"ו מאיסורי כהונה. ואבע"א סברא שראוי לאסור ביאתו בישראלית גם בלא קידושין ובאקראי שמא תהר לו וירבה ממזרים בישראל. וסברה ישרה וטעם נכון הוא לממזר. אבל מינה חברה לגבי פ"ד וכ"ש בי"א שאינו מוליד בודאי וליכא חשש מזה. והטעם שנתן כדי שלא תזנה אשתו אינו טעם מספיק לאסור ביאתו בלא קידושין שעליה הוא דן. וקשה מאד לומר שעתה חזר לתת טעם למה נאסר פ"ד בקהל (וכמו שהבין הרב יעב"ץ ז"ל) כי מלבד שאין כאן מקומו דהכא איירי בממזר. ותו שהוא ז"ל בא לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפטרו ממלקות לבועל בלא קידושין. והכריח דלוקה גם בביאה לחודה ובבאו לטעם וסברה גבי ממזר שהוא מסתבר ונכון הוקשה לו דלטעם זה פ"ד וכ"ש שאינו מוליד לא ילקה בביאה לחודה. ואיך השיאו לדבר אחר לתת טעם למה נאסר מעיקרא לבא בקהל ומי בקש זאת מידו. עוד זאת שאם כיוון לזה איננו טעם מתקבל דמי לא עסיקינן דאיירי בפ"ד וכ"ש הראוים לביאה. וא"כ למה ניחוש שתזנה אשתו תחתיו טפי מכל בנות ישראל הכשרות ואדרבא זו שאינה יכולה לתלות בבעלה כיון שידוע שאינו מוליד וגם אי לא מפרסמא מלתא לכ"ע. מ"מ לגביה דידיה קי"ל בגויה ולב יודע מרת נפשו וגם היא קי"ל ביורה כחץ. א"כ היא אדרבא משתמרת טפי מביאה פסולה מיראת בעלה שיגלה קלונה ברבי' ולא יחמול ביום נקם. וא"כ הוא עדיפא טובא משאר הנשים כמובן הפשוט וכדבר האמור

ואם נפשך לומר דהיינו טעמא דחיישינן טפי באשת סריס שמא תזנה משום דכיון שאינו מוליד אינו יורה כחץ כמתבאר יפה מסוגיין דפרק הערל. וא"כ שפיר י"ל דאף אם ראוי לביאה מ"מ אינו יורה כחץ כהלכת גוברין והיא אינה נהנית ממנו כשאר כל האדם. ומפני זה תבא לזנות תחתיו. ואף אם מתהפכת ומזנה מיראת בעלה שאינה יכולה לתלות בו מ"מ פעמים שלא תתהפך יפה ותוליד ממזרים ידועים וניכרים והממזרות רבה ולפי"ז אתי שפיר שנאסר גם באילונית ועקרה דאף אם לא תוליד ממזרים עכ"פ חיישינן לזנות דא"א דחמיר טובא. והיינו תרתי דקאמר הראב"ד שמא תזנה תחתיו והממזרות רבה ודוק. אלא דאכתי קשה דליתסר גם בגיורת ומשוחררת נמי כדי שלא ירבה ממזרים בישראל וגם משום זנות דא"א. וגם פ"ד בי"ש היכא שאינו ראוי להוליד נמי ליתסר בישראלית מטעם זה ועל הכל קשה שהרב ז"ל לא בא למדרש טעמא דקרא וכמש"ל

כי ע"כ נר"ל בכונת דבריו כי כונתו היתה לתת טעם לסברתו שיתחייב מלקות גם בביאה לחודה בלא קדושין. מלבד הק"ו שדן מאיסורי כהונה וטעמו לגבי ממזר הוא מוסבר ואמתי. וע"כ בא להסביר טעם זה גם בפ"ד וכ"ש שדין הוא שתאסר ביאתו בישראלית אפילו בלא קידושין משום דכיון שהוא אסור לישא ישראלית. אף אם ישא גיורת או משוחררת להיות עזר כנגדו, מ"מ אם הביאה בישראלית היתה מותרת לו כל שהיא בלא קדושין היה מיחד לו ישראלית לתשמיש ואיהו בי קרי ואתתיה הגיורת או משוחררת אשר יניחנה אלמנות חיות בבוצינו לזנות תחתיו. וטעם זה שייך ג"כ בממזר והיינו דקאמר הכא הראב"ד והממזרו' רבה דהיינו בממזר מביאתו בישראלית ומאשתו ג"כ שתזנה תחתיו ותוליד גם היא ממזרים. ובפ"ד ג"כ מצד אשתו שכיון שהן נמאסות בעיני בעליהן להיותן גיורת ומשוחררת וע"כ הם מיחדים להם ישראלית. ולכן גם הן מזנות תחתיהן והממזרות רבה, ובכן דין הוא