שו"ת תעלומות לב חלק ד סה

ממזר ולא אמרינן בכה"ג צא וחזור וכמ"ש התוס' בפרק הערל דע"ה ע"א ד"ה שאין גבי ניטלה ביצה אחת. ואעפ"י שהרב שב יעקב ז"ל אה"ע סימן ד' גבי ניקב הגיד כתב ואף אי אתרמי דחשיב לילי ויומי ושאר הוכחות דמניה ילדה אשתו אין להכחיש דחז"ל בשום ענין עי"ש כבר השיב יפה הרב קרבן נתנאל בפרק הערל סקי"ג שאינו רואה במה הוא מכחיש דחז"ל הלא לא אמרו אלא בניקב הגיד פסול מפני שהוא שותת ולא תני סתם ניקב פסול כמו דתני גבי ביצים וכו' עיש"ב ועיין בדברי המאירי במסכת יבמות בדע"ד ודוק שם ובס' עצי ארזים סי' ה' סקי"ג

וכן ראיתי להרב חתם סופר ז"ל חאה"ע סי' י"ב שהביא תשובת הרא"ש ז"ל הלזו וכתב ולכאורה יפלא איך ישא אשה כיון שהוא במציאות שתלד ואז יהיה הולד ס' ממזר לפי דעת הזה ואיך נתיר לישא אשה היכא דשייך ס' ממזר וכה"ג וכו' אלא ע"כ אם תלד נאמר שהם בודאי כשרים ונאמר שלא היה חלל מן הנקב ואילך ונימא שיורה כחץ והולד כשר את"ד. ודבריו האחרונים צדקו יחדיו דודאי הולד כשר ותלינן בבעל דכל היכא שיש לתלות בבעל אוקמינן האשה אחזקת כשרותה ולא אמרינן צא וחזור וכמש"ל. אך קשה מעיקרא מאי קושיא איך נתיר לישא אשה היכא דשייך ס' ממזר אטו מפני חשש הבנים נאסור את האיש לבא בקהל אחרי שהתורה התירתו וכמ"ש הרב תם ז"ל. ואולי כונת פליאתו היתה דכיון דמספקא לן אם יוליד אם לא יוליד יש לחוש שתזנה ותתלה בבעלה כיון דלא מרתתא מבעלה ואי אפשר לברר ומסיק דלהא לא חיישינן כיון דאם תוליד תלינן בבעל והולד כשר. ועיין להרב בית אפרים אה"ע סימן ה' וסי' ג' שהאריך בפרט זה. ועיין למוה"ר ר"ל מגן אברהם הי"ו בתשובתו הבאה בס"ה בני בנימין חאה"ע סי' ל"ב דג"ן ע"ב מ"ש בזה ואשתמיטיה דברי הרב בית אפרים בתשובה הנזכרת ועי' להרב חת"ס ז"ל באה"ע סי' י"ד. באופן דכל שיש לתלות בבעל לא חיישינן לזנות, וכ"כ הרב בית אפרים בסי' ג' דלעולם אין לתלות בזנות כל שאפשר לתלות בד"א אף בדרך רחוק ואייתי שם תשובת הריב"ש ז"ל בסימן תמ"ו ותמ"ז שכתב שאין תולין לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו על צד הרחוק שאין חושדין בכשרות ולא חששו לזנות דפנויה ואפילו גבי תרומה וכו' עי"ש ומינה אתה למד גם בניטלה העטרה ע"י חולי דאף דדכוותיה בי"א אינו מוליד כשהוא ע"י חולי שפיר י"ל שמוליד ותלינן בבעל ואוקימנן האשה בחזקת כשרותה והבנים כשרים הם

עוד כתב הרב יעב"ץ ז"ל שם וז"ל גם הלשון אינו מדוקדק כלל שאמר וז"ל מהי תיתי לכוף את האב משום דזרעיה הוא בלא יבא שהרי ממזר וכו' ע"כ כמדומה שהיה סבור שהכ"ש מוליד ובניו ממזרים, וזה טעות שאי אפשר לחשוד בו אפי' תינוק שאין לו רק ידיעת בית רבו כ"ש אדם גדול ורב מובהק אעפ"כ הלשון בהכרח נוטה כך דקאמר לכוף את האב דזרעיה בלא יבא ומדמי להו נמי לבני ממזר אלא ע"כ הך תשובה לאו דסמכא היא וכו' עכל"ה. ובעניותי אמינא דאין זו הוכחה של כלום, ומכ"ש שאין בה די להחליט דהך תשובה לאו דסמכא ולומר דתלמיד טועה כתבה ח"ו כי מ"ש כמתמיה שכדומה שהוא סובר שהכ"ש מוליד. האמת כן הוא שהרב סובר שיש פ"ד וכ"ש ע"י חולי דלדעת המתירים הוא מוליד ובניו כשרים והוא מפורש בדבריו שם וכמש"ל. אבל לשון זה שכתב ואפילו אי הוו ממזרים ודאי וכו' כונתו ג"כ ע"י חולי, אך באופן הידוע וברור שאינו מוליד כגון נחתך כל האבר וכיוצא שהוא כשר לבא בקהל לדעת המתירים, והבנים אשר תלד אשתו הם ממזרים ודאי כיון דגברא לא חזי והם קרויים בניה ולא בניו כיון דהדבר ידוע ומבורר שאינו מוליד בודאי ולכ"ע הוו ממזרים אך לא מפני חשש זה שמא תזנה אשתו ותוליד ממזרים אסרינן ליה לבא בקהל דכוותא דבי"ש דלא חיישינן להאי חששא. והוכחתו מממזר היא אמתני ותקיפא לדון מיניה במכ"ש וכמש"ל באר היטב ומאי דקשיתיה טובא לישנא דאב וזרעיה לק"מ כי ברור הדבר דאשגרת לישן הוא, אידי דקאי לעיל מיניה בכ"ש המוליד, ודכוותא נמי אשכחן בתלמודא דידן בפרק הערל דע"ה גבי ניקב דפשיט"ל שאינו מוליד. וכד אקשי ליה מההוא גברא דאוליד משני הא שלח שמואל לקמיה דרב ואמ"ל צא וחזר על בניו מאין הם ופרש"י זינתה אשתו. והשתא דפשיט"ל דאשתו זינתה והוו ודאי ממזרים איך קרי ליה בניו. והכי הול"ל צא וחזר על בניה או על הבנים, אלא מאי אית לך למימר דאשגרת לישן הוא כיון דאשתו ילדה. והא ודאי דלאו אבני מתא שדיא להו אלא מצח אשה זונה היה לה לתלות בבעלה ע"כ קרוים בניו. וכן נמי בטור אה"ע סימן ה' בדין ניקב הגיד שכתב הר"א ממיץ דפירוש פסול היינו הולד הנולד לו וכו' והכי הול"ל הולד שילדה אשתו כי לא לו יהיה הזרע. וכ"כ בפרישה שם הנולד לו פירוש מאשתו עי"ש והוא כיוון לזה. אלא דכיון דהדבר מובן מאליו לא קפיד בלישניה וכן נמי בפרק עשרה יוחסין דע"ח ע"ב האומר בני זה ממזר אינו נאמן. וקשה מאחר שהוא ממזר איך קרי ליה בנו. וסבור הייתי לומר שהאמת שהוא בנו הבא מחייבי כריתות ובנו הוא וכן כראה שכיוון רש"י ז"ל לומר ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות והיינו שאשתו היתה ערוה עליו. וכ"כ הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מה"ב חאה"ע סימן ג' דע"ה אלא שקשה דרש"י פירש התם וז"ל ואפילו שניהם האב והאם אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר ע"כ. הרי שגם רש"י מפרש ממזר מאיש אחר. ואולי לא פרש"י כן הכא אלא מפני שכאן לא אמר זה בני אלא על העובר שבמעיה. עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל דמ"ש בני זה ממזר היינו מאיש אחר. ומוכרח שכונתו לומר בני שאתם מחזיקים אותו לבני וכמ"ש בס' המכריע סימן ס"ד ה"ד מז"ה הגדול שם. ואם כן לא ידעתי מה החרדה הזאת על הרב תם ז"ל שכתב האב וזרעו וכונתו היא לומר לפי מה שמחזיקים אותו העולם שזה האב וזה בנו. וזה פשוט מאד לא היה צריך הכתוב לאומרו אלא מפני שנתעצם מאד הרב יעב"ץ לאשווי לרבינו תם ז"ל כטועה בדבר פשוט כזה ח"ו. ולא ידעתי מדוע מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ורבות היה לי להשיב בכעין לזה במה שהפליא את מכותיו להרב החסיד מתנגדו ז"ל אלא שאיני רוצה לצאת מכונת הענין. ומלאכתנו מלאכת שמים היא ולא באנו ח"ו להתנגד ולקנתר

תו אתא ואייתי לן שם בדי"ב ע"א דברי הראב"ד ז"ל ברפט"ו מהל' א"ב דדריש טעמא דקרא כמשה מפי הגבורה דאסור לפצוע לבא בקהל משום דמרבה ממזרים. וק"ל עלה דא"כ יאסר בגיורת