שו"ת תעלומות לב חלק ד ס

בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל דאינהו ודאי הוו בקיאי טפי והכי ברירא להו טובא עד דלא אשתמיט לחד מנייהו מרבנן קדמאי ובתראי להסתפק בכונתו, ומה נעמו דברי הרשב"ץ ז"ל בח"א סימן פ"ד דמ"ד ע"ג וז"ל והאמת כן הוא שבין וכו' כתב הרמב"ם כן וצא הלחם בו אם תוכל או מחוק דבר זה מספרו אם אינו ערב עליך, או אמור למפרשי ספרו שפירושך יותר נכון בדבריו מפירושם, ואנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא. דברים הנכתבים בספר ידענא. וטורח אני לישבם על פי היוצא מהתלמוד וכו' ואם עכ"פ תרצה לחלוק על אור השמש שאינו סיבת היום, בקש תלמיד או חבר שישמע לך שלא תשאר יחידי בדבר זה עכ"ד המצודקים ואוקי באתרין. וברור הוא לעין כל חוזה שפירושו זה הוא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך. וגם הוא ז"ל לא בא לידי מדה זאת למשכוניה נפשיה כולי האי אלא לפי המונח שהניח שהרמב"ם יחיד הוא בדבריו וגם שדבריו סותרים אלו את אלו והם ג"כ הפך ש"ס מפורש (לפי הבנתו) וכבר רבנן בתראי הטיבו אשר דברו שדברי רבינו ז"ל הם מיוסדים על אדני פז כאשר האריכו למעניתם הלא בספרתם וגם ביארנו שדבריו בפיה"מ וסה"מ אינם סותרים דברי החיבור וכאמור

ומ"ש עוד שם (בד"ז ע"א) להביא ראיה גמורה שחולי ושחין הנולד מאליו אחר שנולד שנידון כבי"א. והוא גמר לה בג"ש מדיני הנגעים דההווה לאדם קודם שיצא לאויר העולם טהורה כדאיתא ברפ"ז דנגעים בקטן שנולד. והבהרת והשחין ההווה מעצמה אחר שנולד נידון כנעשה בי"א ממש וטמא כדאי' בת"כ ומייתי לה בפ"ו וכו' את"ד. ואני בעוניי לא ידעתי מה ענין פ"ד אצל נגעים דהתם גזרת הכתוב היא כי יהיה באדם דבעינן שיולד הנגע בשעה שראוי ליטמא כדאי' בת"כ הובא בהרא"ש שם וכשהוא ראוי ליטמא לא מחלקינן תו בין לקה באבן או בעץ או מחמת חולי כי שחין שחין ריבה כמ"ש בת"כ והביאו מרן ז"ל בכ"מ בפ"ה מהלכות טומאת צרעת הל' א'. וכל זה אינו ענין לפ"ד וכ"ש דאיכא למימר דלא קפיד קרא אלא בפצוע ע"י אדם בפועל וכדומה לו בהוכה באבן או בקוץ שהוא גרם לעצמו כמ"ש הלבוש בסימן זה (וכדיהיב טעמא הרב החינוך ודעמיה) דומיא דממזר דהוא בי"א ואתקש ליה כדאיתא בסוגיין דפרק הערל. ועכ"פ האי כדיניה והאי כדיניה ולא קרב זה אל זה לדון במה מצינו דלא ראי זה כראי זה. ועיין להרב ז"ל לקמן (בד"י ע"א) במ"ש להשיב על ראית הרב הפוסק שלו מקדשים שהשיבו כהלכה שאין ענין קדשים ומעשה העבודות לכאן ודכוותא נמי אמינא ליה הכא להעלות מרפא וארוכה לראיתו הגמורה והערוכה

תו חזיתיה בתשובת המשקל (שם בד"ח ע"ב) דאיתי לן מר דברי הרב הפוסק שכתב דגם ע"י חולי רוב הפוסקים דעתם לפסול זולת הרמב"ם וכת דיליה שמתירין והב"ח כתב להלכה כהרמב"ם והרב המשיב גאון יעקב ז"ל הודה לו בחדא באמור אליו כי זה אמת גמור שרוב הפוסקים דעתם לפסול, ופליג עליה בחדא במ"ש שיש כח מסייעת ועומדת בדעת הרמב"ם. כי לא ידע כח מחזקת בדעת הר"מ ז"ל בזה כי לדעתו יחיד הוא בדבר אין עוד מלבדו שהסכים לדעתו חוץ מהרב ב"ח שהכריע כמותו וכו' עיש"ב. והוא תימה רבתי איך עצר כח עוד הפעם לומר בפה מלא שהרמב"ם הוא יחיד בדעה זו, והכת הגדולה והחזקה המחזקת בסברתו הביא קצתם בסירוגין ודחאם אחד אחד בחפצו להחזיק סברת הרא"ש היחידאה באמת (וכמו שביארנו ונבאר בעה"י)

והנה מ"ש שהש"ע שהביאו לכבודו של הרמב"ם ז"ל הביא באחרונה דעת הרא"ש שבכל מקום היא העיקרית ומשמע דהכי ס"ל למסקנא ע"כ. כבר מלתנו אמורה לעיל והארכנו בכל הצורך בענין זה, ושם ביארנו דאדרבא נראה שדעתו ז"ל לפסוק כהרמב"ם ועכ"פ ברור הדבר שמרן הש"ע לא כיוון להכריע בדין זה, כי עד כדון לא חזינא כלל זה שכתב שכיון שהביאו באחרונה משמע דהכי ס"ל. ואם אמרו כן בעלי הכללים בי"א וי"א דהלכה כי"א בתרא. הרי מצינו בסתם וי"א דהלכה כסתם שהיא הראשונה וכללים אלו אינם מוסכמים ורבו בהם המחלוקות והסברות (וכבר כתוב אצלנו בזה בקונט' הכללים ואכ"מ) וכ"ש היכא דמרן ז"ל שינה לשונו ולא כתב סתם וי"א או י"א וי"א מדשינה לשונו יש לנו לומר בודאי שדעתו לפסוק כהרמב"ם שהוא מאריה דארעא דישראל ורוב פסקיו הם כסברתו. וכבר ראינו סוברים דכשכותב מרן ז"ל י"א וי"ח דס"ל שכונתו לפסוק כי"א ולא כי"ח שהוא בתרא, והיינו מפני ששינה לשונו, וכמ"ש הרב קול אליהו ז"ל בח"א דס"ג וכ"כ הרב מהר"ם סוזין בתשו' הבאה בס' חק"ל מה"ב חח"מ סימן ד' והגאון מז"ה הגדול ז"ל שם כתב שאין טעם לחלק בהכי ועיין להרב פני יצחק נר"ו בסימן כ"ב ולהרב ישמח לב בחח"מ סימן ה' מ"מ בשינוי כנ"ד נר"ל דכ"ע יודו עכ"פ שלא כיוון להכריע ובפרט שבב"י הביא ס' הרמב"ם ז"ל באחרונה. כי מכל אלין כתבתי לעיל שדעת מרן הב"י לא נתבאר והדרן לכללין לפסוק כהרמב"ם שקבלנו הוראותיו בא"י וארצות המערב, ושם הבאתי דברי הרב חת"ס ז"ל בח"ג סימן טו"ב שכתב שהש"ע שהביאו בדעה ראשונה ש"מ שנראה לו שיטתם עיקר עי"ש, ואף שאין מזה הכרעה ברורה כי לא כאמר כלל זה אלא בסתם וי"א. עכ"פ גברא רבא אמר מלתא ולא תחיכו עלה, כי כונתו רצויה דבאופן זה ששינה הלשון ודאי דעתו לפסוק כסברת הרבים דקיימי בשיטתו של הרמב"ם ז"ל (וכן ראיתי עתה בספר בני בנימין הנד"מ בח"א סימן ל"ה שכתב כן עי"ש)

גם מ"ש לקמן (בד"י ע"א) כי מה שתלה מרן הב"י משמעות הירושלמי בהרא"ש כדי להביא גאולה ולא קבעי לאחזיק טיבותא לנפשיה וכו' מיהו הרב"י בהא סליק לפסק הלכה וגלי דעתיה דניח"ל בדעת הרא"ש יותר מדעת הר"מ וכו' ע"כ גם על זה אני תמיה טובא דקסתר דידיה אדידיה. הא כל חיליה דמר דהש"ע ס"ל כהרא"ש היינו משום שהביאו באחרונה שהיא העיקרית לדעתו, והא בב"י איפכא שמעינן ליה שהרי הביא סברת הרמב"ם באחרונה. וא"כ איך כתב דגם בב"י גלי דעתיה דניח'ל בסברת הרא"ש טפי מס' הרמב"ם והא ודאי ליתא אף לפי הבנתו וכמש"ל. גם מ"ש שם על משמעות הירושלמי דמדשתיק וקבל את דבריו אודויי אודי וכו' ומייתי למסקנא בפשיטותא וכו' עי"ש אנא דאמרי לישרי לן מר ויפה כיוון הרב המשיג בזה כי אדרבא מהתם מוכח טובא דלא ברירא ליה להרב"י משמעות הירושלמי מדחזינן בסברת רש"י שהביאה ג"כ הרא"ש ז"ל כתבה בפשיטות בב"י ובש"ע מבלי שיזכיר שם אומרה המולידה והמחזיקה, ורק