שו"ת תעלומות לב חלק ד נח

בתר איפכא. דע"כ לא פליגי על הרמב"ם אלא באירע בו חולי שחין וכיוצא ששלט החולי באיברי ההולדה והרי חסר ופצוע לפנינו, והוי כודאי סריס שאינו מוליד. אבל אם בטל כח הרגשת האברים מחמת שחלה בגופו והאברים קיימים ושלמים לפנינו אין חסר בהם מאומה אימור מודה הרא"ש דכשר לב"ק. (ואולי הוא סומך בזה על גודל חכמתו ובקיאותו של הרמב"ם גם בחכמת הרפואה ואיהו קי"ל דהיכא שהאברים קיימים ושלמים אלא שבטלו מחמת חולי לאו פ"ד מקרי דכחשותא הוא דאית ביה כזקן וחולה והדר בריא ומוליד והגם שהרמב"ם ז"ל כי אמרה למלתיה גם בהמסה אותם או כרתם החולי אמרה. כי היכי דלא לאפושי פלוגתא הוה אמינא דהרא"ש מודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא) ועיין להרב מהרי"ן ז"ל הו"ד בס' ברכי יוסף אה"ע סימן ה' אות ח' וז"ל אפשר דאף הרא"ש שאסר מחמת חולי היינו כי יעלה הכור' בא' האברים משלש אלה אבל כל שהם קיימים אלא שאינו מוליד אינו בכלל פ"ד וכ"ש וכו' עי"ש כי אין הספר מצוי אצלי, אלא דפשט דברי הרא"ש והטוש"ע משמע דבכל גווני חולי פליגי. והטור שכתב ע"י רעם וכיוצא בו כשר, לא אתא לרבויי שחין שאינו כיוצא בו אלא ברד והדומה לו, ודבר זה פשוט והשכל מחייבו דהפוסל במחמת חולי ובטלו מאליהם, כ"ש שיפסול בנעשה מעשה באברים עצמם וכמדובר. ואחר זמן רב הגיע לידי ס' בשמים ראש וראיתי שם בכסא דהרסנא סימן ש"מ שהאריך בזה ומתוך דבריו שם יש ללמוד למה שאנו עסוקים בו בזה אלא שאין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה

וסבור הייתי לומר שכונת הלבוש היא בנולד כך ממעי אמו במכת שחין (וכדהוה בעי למימר הגאון יעב"ץ ז"ל בקונטריסו בכונת הרמב"ם ז"ל והוה שפר קדמיה למימר שכיוון לזה בתוספת ויו כלומר שנולד ובהם שחין. ואולם הוא דבר שא"א לאומרו וקשה לשומעו וגם הוא ז"ל ראה בדוחק פירושו זה וכמו שנבאר לקמן בעה"י). אבל הרואה יראה שאי אפשר להעמיס פירוש זה בדברי הלבוש כי מ"ל נולד פצוע ממעי אמו מ"ל נולד ובהם שחין הרי נולד פצוע מקרי ואף אם השחין המסה אותם או כרתם אחרי גיחו מבטן אמו מי יחלוק לומר דלא מקרי בי"ש ובכגון דא ודאי דלכ"ע בי"ש מקרי דבתר מעיקרא אזלינן. ואף אתמ"ל שחידוש הוא הא לא חידשוהו גדולי הפוסקים מרוב פשיטותו. ותו דכיוצא מברד ורעם קאמר שנעשה אחרי צאתו מרחם אמו, והא נמי דכוותה. ועוד שאם כיוין לזה הי"ל לפרש כדרכו בקדש ולא לסתום את המפורש. סוף דבר דבריו בזה נפלאו ממני. עכ"פ המובן מפשט דבריו הוא שאם נולד בהם שחין והמסה אותן וכו' דכשר לכ"ע ובהא לא פליג הרא"ש וטעמו אפשר דסובר דלא פליג הרא"ש ז"ל אלא בחלה חולי חיצוני מחמת גופו ונסתרס עד שבטלו האברים האלה לגמרי שהגורם לביטול האברים עצמם הוא דבר אחר. אבל אם נולד באותם האברים עצמם חולי שחין וכדומה כשר כיון שלא בא מחמת חולי אחר. וכן יש לדקדק מדברי הרא"ש שכתב אירע בו חולי (דמשמע חולי חיצוני בגופו) ונסתרס. וע"פ זה יבאו אל נכון כמה לשונות של רש"י הנראים כסותרים (עיין ברש"ל פרק הערל ובב"ח סימן זה ובחק"ל מה"ב אה"ע סימן ז"ך) והגם דאין זה מספיק לפי מה שביארנו שהבינו כל גדולי האחרונים ז"ל דבכל גווני חולי פליג הרא"ש מ"מ כונת הרב בעל הלבוש ז"ל נראית כן. וכל היכא דמצינן למעוטי במחלוקת ממעטינן והבוחר יבחר

סמוך לחתימה הגיע לידי ס"ה גנזי חיים להגאון שארינו ז"ל וראיתי שם במערכת הס' סל"ג שהביא דברי רבינו נתן בעל הערוך ז"ל שכתב באות ס' דסריס אדם היינו נחתך בי"א וס"ח שנסתרס ע"י קדחת וכו' ע"כ. ותמה עליו כי זה הפירוש לא נמצא בגמרא כי לפי' הרמב"ם ורע"ב הם מפרשים שלא ראה חמה בכשרותו והריב"ש בסימן תי"ט מפ' ע"ש החמימות ולפי' הערוך שהוא קדחת הוא שנעשה ע"י חולי אחר שיצא לאויר העולם וכו' עי"ש שהצ"ת. ואני אומר שאין זה תימה כי לשון ס"ח הוא לשון מושאל ומצינו גם כן שנקרא כן אפי' שנעשה אחר שיצא לאויר העולם והזקין כדאמרינן בפרק הערל דע"ט ע"ב אין לך אדם שלא נעשה ס"ח שעה אחת קודם מותו ותו אמרינן התם בדע"ה ע"א ס"ח ס"ד. אלא הרי הוא כס"ח. והתם נמי פירש"י ס"ח בי"ש מחמת חולי ועיין בקונט' אגרת בקורת בד"ה ע"ב. וכלל זה נקוט בידך שכל סריס שאינו בי"א נקרא ס"ח. ומכאן נראה שסברת בעל החינוך להתיר בעל ידי חולי כסברת הרמב"ם ז"ל ודעמיה ואין ספרו מצוי אצלינו לראות הדברים במקומם ז"ל ועיין במסכת סוטה דכ"ד ודכ"ו בפרש"י ודוק כי אין כאן מ"ל. ועיין להרב יעב"ץ ז"ל באגרתו בד"ז ע"ב שביאר פרטי הסריס והפצוע והכרות להיות בקי בהם ובשמותי' ובתולדותיהם כיוצא בהם

ומעתה אבא נבא להשיב על דברי הרב יעב"ץ ז"ל באגרת בקורת שלו והן הראנו את כבודו ואת גדלו. באשר הרחיב פה האריך לשון בענין זה. ובכח פלפולו ועוצם חכמתו ויופי לשונו הממהרת לדבר צחות, נטה מדרך גדולי רבני הפוסקים ראשונים ואחרונים בדין זה ובפירוש שמועה זאת. והא ודאי שלענין דינא עם רוב בקיאותו וגודל חכמתו אין דבריו עומדים בפני רוב ככל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי אשר הבאנו דבריהם בכור הבחינה לעיל מזה ונבאר עוד להלן ברצות ה'. ורק לצאת ידי חובת המפקפק ומערער בהוראה זאת בהשענו על אילן גדול ששרשיו מרובים הוא הרב יעב"ץ ז"ל. ובקוראו דלתים באגרת בקורת הזאת אשר בלשונו הזך ומדברו הנאוה מפליג ומגזים ומפליא לעשות, לוקח נפשות ומושך איו לבבות כל הקורא כאגרת דברי אגרתו, מבלי בא עד חקר הענינים בירור הנדונות וליבון הסברות. והקורא המהיר ההוא תכף יחליט כי תורת אמת היתה בפיהו וכן ראוי להורות. על כן על כל דברי האגרת הזאת בקורת תהיה מאתי הצעיר באלפי ישראל. וחיברתי קונטריסי הקטן הזה וקראתיו בשם מבקרת קדמוניות זאת אומר' לבקר דברי האגרת הארוכה והרחבה בלשון מדברת גדולות נורא תהלות. וזאת חובתי ואעשנה להליץ בעד גדולי רבנינו זלה"ה אשר הוכו באגרת הרב ז"ל מכות רבות ונאמנות. ואם אמנם ידעתי כי אין מלה בלשוני להתחרות עם בעל הלשון ראש המדברים בכל מקום. ואני כבד פה וכבד לשון ויודע אני מעוט ערכי וקוצר השגתי נגד יקר תפארת גדולתו, אכן אין עצה וגבורה בדבר שפתים ורוח היא באנוש ונשמת שדי תבינהו להשיב אמרים אמת לקיים דברי חכמים כדרבונות אשר לבם פתוח