שו"ת תעלומות לב חלק ד נו

וחזי הוית להרב יד אהרן ז"ל באה"ע ח"ב סימן ה' הגה"ט ג' והגב"י ג' איתי לן דברי הרב שבות יעקב בסי' ד' (ונראה דט"ס נפל וצ"ל סי' ק"ז) ובהגב"י שם כתב משמו דס"ל שאינו יכול להיות עם אשתו ולדור עמה בבית אחד ע"כ וע"ז כתב שהוא היפך מ"ש מוהרש"ו בתשובה שהביאה בח"א כיעו"ש ואנכי הרואה דברים הפוכים כי שני נביאים הרב שבות יעקב והרב מהרש"ו ז"ל מתנבאים בסגנון אחד ובטלה מחלוקת. וגם הרב שבות יעקב שם כך סיים בסו"ד בהא סלקינא ובהא נחתינא דבנדון זה אין להוציא אשה מתחת בעלה ואין לעגנה כלל וכ"ש שלא להוציא לעז על בניה ח"דו עכ"ד והוא מכוון לסברתו של מהרש"ו ז"ל. ולא ידעתי איך כתב משמו כל בתר איפכא. גם בהגה"ט ג' הביא דבריו וכתב שהעלה שאסור לבא בקהל אבל בניו מותרים מטעם שכבר הוחזקו אפומא דאבוה להכשר משהשיא אותם ואף שמכתו אנושה מוכיח עליו אין ראיה דדילמא בי"ש הוה או שמא נולדה לו המכה אחר שילדו הבנים ע"כ וכתב ע"ז הרב י"א ז"ל ודברים אלו לא הבנתי שכיון שנדון שלו היה שמקטנותו נעשה לו הנקב הזה ואסרו לבא בקהל שנקב זה הוא מהנקבים הפוסלים באדם א"כ איך אפש"ל דלאחר שילדו הבנים נולד לו המכה או נעשה בי"ש וצ"ע ע"כ. והנה הגם שהרב שבות יעקב ז"ל לא אסר אותו בקהל כמו שביארנו, מ"מ דברים אלו שכתב בהכשר הבנים דדילמא בי"ש הוה או אחר שנולדו הבנים, הם קשים לשמוע וכמו שתמה הי"א ז"ל כיון שמבואר בשאלה שבילדותו היה ע"י קשירת החוט בגיד ע"י אדם ואולי כונתו ז"ל שאין המכה הנראית עתה לעינינו ראיה לאסור הבנים שהוחזקו בכשרות אפומא דאבוהון והוא אינו נאמן עוד לפוסלם בלא ראיה מספקת. והא דקמן אינה הוכחה גמורה דאימור המכה הראשונה שהיתה ע"י קשירת החוט נתרפאה קודם לידת הבנים והא דאיתא קמן אחרת היא אחר לידת הבנים ואף אם האב פשיט"ל שלא הוכה אחר לידת הבנים, אימור שהראשונה נתרפאת מאליה וזה בי"ש נעשית אחר לידתם ולאו אדעתיה וגם אם האב צווח ואומר שאין הדבר כן ובריא ליה שזו היא המכה הראשונה, מ"מ אחר שהוחזקו הבנים בניו לכשרים על פיו אינו נאמן עוד האב לפוסלם. ולגבי דידן דלא ברירא לן אמתות הדבר אין המכה ראיה להוציאם מחזקת כשרותם, דאימור האב משקר עתה והמכה הזאת אינה הראשו' אלא אחר לידת הבנים נעשית או בי"ש ולאו כל כמיניה דאב לפוסלם באומרו שהיא היא הראשונה ושע"י אדם היה. זה נר"ל פשוט בכוונתו. אך מה שכתב הרב י"א גם כאן שהרב ז"ל אסר את האב לבא בקהל ליתא כלל וכמש"ל. (ועיין להרב ר"ל בס' בני בנימין בסס"י ל"ב)

שוב אחר ימים הגיע לידי ס' שב יעקב וראיתי לו באה"ע סי' ד' (ולזה כיוון ודאי הרב י"א ז"ל אלא שט"ס נפל בדפוס ונתחלף שב את שבות) והדברים מכוונים כמ"ש הי"א ז"ל ובדבר הכשר הבנים הושוו לדעת אחד הרב שבות יעקב והרב שב יעקב זלה"ה. ומה שתמה עליו הי"א ז"ל כבר ישבנו בעניותינו בחושבינו שעל השבות יעקב יסוב מלתו ובדברים אלו שפה אחת לשניהם והם מתנבאים בסגנון אחד. אך בדבר האיש המוכה עצמו פליגי. דלדעת השבות יעקב אין להפרישו מאשתו ואין לעגנה כלל. משום דאחשביה הנקב הזה ע"י חולי אף דעיקרו בא על ידי אדם, מ"מ ס"ל כיון דמחמת המכה נולד החולי וע"י התעסקות הרופא נעשה הנקב הו"ל כבי"ש וכשר לדעת הרמב"ם וסייעתיה כיון שכל חולי בא ע"פ רוב על ידי מקרה רע והוי כבי"ש ואינו נפסל כל שלא נעשה בידים ממש על ידי אדם עכת"ד. והרב שב יעקב ז"ל באה"ע סימן ד' חשיב ליה כבי"א ואסרו לבא בקהל (כמ"ש הי"א ז"ל בשמו והנדון אחד הוא אלא שהרב שבות יעקב קיצר בנדון השאלה בפרטים דלא נפק"מ לדינא) ומפני זה לא העלה על דל שפתיו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל בעל ידי חולי, ונראים לי דבריו בזה שנדונם חשיב ודאי בי"א כיון שעיקרו בא על ידי קשירת אדם, ומאי נפק"מ אם אח"כ נחלה הא עכ"פ עיקרו היה על ידי אדם ובתר מעיקרא אזלינן בודאי דהא אם הכהו קוץ או שיסה בו את הכלב דלכ"ע חשיב בי"א. ואם אחר ההכאה נחלה וכרתוהו הרופאים היכול נוכל לומר שהוא על ידי חולי ומותר זה דבר שאי אפשר לשמוע כי הדבר פשוט שלא הכשיר הרמב"ם ודעמיה אלא בחלה מחמת גופו והחולי גרם לבטל דברים אלו או שנולד בהם שחין והחולי עצמו המסה אותם או כרתן, או אפילו אם אחר כך הוכרח הרופא לכרותן או נכרתו מעצמן מחמת תחבושת ורטיה, דבכל אלה י"ל שהוא כשר לבא בקהל, כיון דעיקרו מחמת חולי והו"ל ככרות מעיקרא כיון דמחמת אותו חולי סופו להכרת ולהנטל וכנטול דמי אלא שהרופא מיהר לכרותו כדי לרפאותו מהר קודם שיתפשט החולי באברים הפנימים ויבא לידי סכנה ובשרא בעלמא הוא דכרת. ודבר זה יתבאר שפיר מדברי הרמב"ם וסייעתיה, (בסימן שאח"ז נאריך בפרט זה כיד ה' הטובה עלינו)

אבל אם עיקרו בא מחמת מכת כלב או קוץ או קשירת אדם ונשיכה אם נחלה אחר כך והחולי עצמו כרתן או המסה אותן כר"ל דלכ"ע פסול שהדבר ידוע שכל הכאה או נשיכה מנגעי בני אדם סופו להוליד חולי, ובודאי דחשיב בי"א ופסול כיון דהחולי בא מחמת מכת אדם או קוץ וכיוצא ובכן יפה כיוון הרב שב יעקב ז"ל שלא הביא מחלוקת זה בעל ידי חולי דלא שייך בנדון דידיה, וכן ראיתי להרב בינת אדם ז"ל בשער בית הנשים סימן כ"ה שביאר כן והעלה דבכה"ג גם להרמב"ם חשיב בי"א גם הרב בני אברהם באה"ע סימן י"ב בנדון כזה חשיב ליה בי"א וכן כתב בפשיטות הרב חתם סופר חאה"ע סימן י"ד ולפי"ז הדרא קושיא על הרב יד אהרן ז"ל שכתב שמהר"ש ויטאל כתב היפך הרב שב יעקב והרואה יראה דאין כאן מחלוקת כי מהרש"ו איירי בעיקרו על ידי חולי שלא נגע בו יד אדם. והש"י איירי בעיקרו על ידי קשירת אדם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואדרבא דברי השבות יעקב המתירו מטעם זה נפלאו ממני וכאמור

והנה עם היות אין טעם זה דעל ידי חולי מעלה ארוכה לאותו נדון להכשירו (וגם השבות יעקב לא הביאו אלא לסניף בעלמא ולתוספת נופך כיעו"ש ולדידן אפילו סניף לא הוי) מ"מ הרב סיים שבאותו אופן שניקב הגיד והוליד יש לו על מה לסמוך ומספקא אין לעגן את אשתו. ומטעם זה לבד יש לו סמוכין מן התורה להתיר לו לישב עם אשתו כיון דאין בנוכח לכופו להוציא וע"כ אין ראוי לעגן את אשתו,