שו"ת תעלומות לב חלק ד נא

ז"ל וכ"כ הב"ש שם סקי"ב והגר"א מווילנא בביאורו שם סקט"ז ורש"ל בפרק הערל פסקא ט' ומהר"ר תם בן יחיא בספר תמת ישרים סימן נ"א ובתפארת שמואל בהגהותיו על הרא"ש ועיין קרבן נתנאל שם ובס' בני בנימין אה"ע סימן ל"א יד אהרן אה"ע ח"א סימן ה' הגה"ט א' ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סימן ז' ובמה"ב סימן כ"ו וכ"ז ועוד שם בסימן כ"ט בדקמ"א וקמ"ב מה שהאריך הרב מר בריה יפה דודי ז"ל בענין זה. (דברי מז"ה הגאון ז"ל במה"ב סימן כ"ו ודברי בנו הגדול הרב תנא דבי אליהו זלה"ה בסי' כ"ט שם, נעלמו מעיני אהובנו הרב המופלא נר"ו בספרו הנד"מ שערי רחמים באה"ע סימן ה'. ובעיקר מ"ש שם בספקו של מרן החק"ל באה"ע סימן ז' בנשא בהתר ואח"כ נעשה פ"ד. כבר הארכתי בזה בתעלומות לב ח"א חאה"ע סי' ל"ד ול"ו ואכמ"ל) וגם הרב מופת הדור האחרון ז"ל בס' ברכ"י אה"ע סימן ה' ס"ה כתב שכן כתבו האחרו' בדעת רש"י דס"ל כהרמב"ם. וכ"כ הגאון בעל חת"ס באה"ע סימן י"ד וי"ז וי"ט. וחפץ הייתי לחוות דעי גם אני בפי' דברי הירוש' בפרק הערל. ובכונת דברי רש"י ז"ל במסכת סוטה ומסכת יבמות. והיה לי קצת שו"ט כזה בראשית לימודי בענין זה. אכן ראיתי אחרי רואי שכבר קדמוני רבני האחרונים ז"ל עד שלא הניחו לי מקום להתגדר בו ומה בצע לכפול הדברים. והחפץ לראות הדברים בשרשם יעיין אותם במקומם הלא בספרתם למקומותם בארשות'ם. ועכ"פ מבואר הדבר שבכו' דברי הירושלמי ובפירוש דברי רש"י נחלקו בו רבנן סבוראי והדעת נוטה יותר דקימי בסברתו של הרמב"ם ז"ל כאשר יראה הרואה. וכסברת הרבים מרבני האחרונים שכתבו כן וכנז"ל. ובכן שפיר כתבו רבנן בתראי שדעת הרמב"ם עיקר וסברת הרא"ש יחידאה היא. וכמו שנבאר סברתם להלן אחד לאחד למצוא חשבון כדי לעשות מעשה עפ"י סברת הרוב כדת של תורה. ועיין להרב בית אפרים בחאה"ע סימן ב' מ"ש על דברי הירושלמי ועל ס' רש"י ז"ל ודבריו נאמנו מאד

ובהיות אנן בדידן קבלנו הוראות מרן הש"ע ז"ל אל כל אשר יאמר כי הוא זה ובפרט באיסור ערוה, או באיסור תורה כנ"ד אין לנו להקל הפך דעתו אף אם רוב הפוסקים מקילים, כי דוקא לחומרא אנו מחמירים הפך דעתו באיסור ערוה כגיטין וקידושין ויבום וחליצה. כי כך נהגו לתפוס בזה כל חומרות הפוס' כמ"ש הרב הגדול מהרי"ט אלגאזי ז"ל בס' שמחת יו"ט סי' י"א וי"ב ועיין בספר כרך של רומי להרב שארינו ז"ל בסימן כ"ד ולהרב שער אשר הנד"מ סימן ח"י. ועכ"פ להקל נגד דעתו אף אם רוב הפוסקים מקילים זו לא שמענו ובכן חובה עלינו לברר בתחילה סבר' מרן בדין זה. וז"ל באה"ע סימן ה' סיו"ד: או שמלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין וכו' הרי זה כשר לבוא בקהל שכל אלו בי"ש להרמב"ם אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בי"ש אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בי"א ופסול. וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי עכ"ד. ומפשט לשונו משמע לכאורה דס"ל להחמיר. שהרי כפי הסברות שהביא הו"ל הרמב"ם יחיד נגד רבים רש"י והרא"ש ובפרט שכתב דהכי משמע בירושלמי. וידוע דכל דבר שלא נתבאר בתלמוד בבלי ובא מפורש בירו' נקטינן כהירושלמי. ובנ"ד שלא בא מפורש בתלמודנו ולא נתבאר בו לא איסור ולא התר, אזנינן בתר הירושלמי שמפורש בו להחמיר. ואולם הא נמי לא מכרעא שלא נאמר זה אלא היכא שבא הדבר מפורש באר היטב בירושלמי. ובדין זה כבר ביארנו שאין מהירושלמי הוכחה ברורה נגד הרמב"ם. ואם מפני שנראה שמרן ז"ל סובר שכן הוא משמעות הירוש'. וכן נראה שהבין הרב ח"מ ז"ל שם בסק"ה שדעת מרן ז"ל להחמיר. ואי מהא לא איריא שנראה ברור שגם מרן לא ברירא ליה כמו שנראה מדבריו בב"י וכמש"ל. וגם כאן בש"ע הביא ס' רש"י בפשיטות. ולענין משמעות הירושלמי כתב שכן כתב הרא"ש. ועוד שאם דעתו ז"ל היה להכריע בדין זה, הי"ל להביא ס' הרא"ש ורש"י בסתם וס' הרמב"ם בלשון י"א או יש מי שאומר וחלקו עליו, או י"א וי"א כדרכו בקדש ומדנקט בלשון זה משמע שלא רצה להכריע בין שתי הסברות. והרי אפי' בסתם וי"א ובי"א בתרא רבו המבוכות והסברות ומידי פלוגתא לא נפקא כידוע. ואף דסוגין דעלמא אזלא לפסוק כסתם וכי"א בתרא. מ"מ יש מרבני האחרונים שסוברים דאף בכעין זה אין הכרעה בדבר ועכ"פ בכעין לשון זה בצדק נוכל לומר שמרן ז"ל לא כיוין להכריע. ואף שמצינו בכיוצא בסגנון לשון זה דמשמע שדעתו ז"ל להכריע כסברת הרבים, מ"מ לאו מלתא פסיקתא היא. (ולדוגמא עיין בח"מ סימן מ"ו וסי' ע"ח וסי' ק"מ וקמ"ג ועיין להרב המפור' שבדורנו נר"ו בספר צדק ומשפט בסימנים אלו שהאריך בזה כי הוא משפט הספר ומעשהו וצדק ילין בו. ולא לנו להאריך בזה כי אין זו מלאכתנו כעת)

והיה נראה לכאורה להכריע שדעת מרן כהרא"ש מפני שבש"ע אחר שהביא ס' הרמב"ם ז"ל כתב אבל לרש"י והרא"ש לא מיקרי בי"ש וכו'. וכתב הרב ברכת אברהם בסי' ס"ט והרדב"ז בסימן תצ"ח (ואין ספריהם מצויים אצלי כעת) והוב"ד בשיירי כנה"ג א"ח בכללי הפוסקים. דכשהפוסק כותב אבל פ' כתב נראה שזו היא הסברה שהוא חפץ בה ע"כ. וכ"כ בספר יד מלאכי בכללי הטור סי' ט'. אבל נר' שאין זה כלל מוסכם בכל הפוסקים. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בספר חק"ל יו"ד ח"א סימן קצ"ח שכתב שלבו מהסם בכללים אלו והעלה דליתנהו להכי כללי בדברי הר"ן ז"ל. וגם בדברי מרן אנו רואים בדין זה תרתי דסתרן שבב"י אחר שהביא דברי רש"י והרא"ש סיים אבל הרמב"ם כתב וכו'. ובש"ע הפך הסדר וכתב כן על רש"י והרא"ש. והנר' פשוט הוא דבב"י שהתחיל בסוגיית הש"ס ובפירוש רש"י הביא. בתחילה ג"כ ס' הרא"ש ואח"כ הביא סברת הרמב"ם ובש"ע שהתחיל בלשון הרמב"ם כדרכו בקדש סיים אבל רש"י והרא"ש ולעולם שאין כונתו להכריע. ואע"ג דרש"י והרא"ש הו"ל תרי לגבי חד הוא הר"מ במז"ל, מ"מ רבים ושלמים מגדולי הראשונים קיימי בס' הרמב"ם כמו שביארנו ונבאר. ומרן מהריק"א ז"ל בודאי כל יקר ראתה עינו הגם שלא הזכירם. ומה שהזכיר לרש"י ז"ל (אע"פ שרבו הסוברים שגם הוא קאי כשיטת רבינו הרמב"ם כנז"ל) היינו מפני שהרא"ש הביאו וכל עיקר סמיכתו של הרא"ש הוא עליו. ותו דרש"י ז"ל הגם דרב גובריה ורב חיליה