שו"ת תעלומות לב חלק ד נ

אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פ"ד או שנולד בלי ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר לבוא בקהל שכל אלו בידי שמים ע"כ. הרי מבואר באר היטב שכל ע"י חולי כשר לבוא בקהל דבי"ש חשיב. ואולם מדברי רבינו ז"ל בפי' המשנה בפרק הערל משמע לכאורה שדעתו ז"ל בזה הפך מ"ש בחיבור משנה תורה כאן שכתב ז"ל וממה שאתה צריך לידע שכשנפצע הגיד או חוטי הביצים או נכרתו הביצים או ניקב הגיד או ניקבו הביצים ובכלל כל חולי שיתחדש בכלי הזרע ממה שיחייב חכמת הטבע שהוא לא יזריע בהם הרי הוא פסול ע"כ. הנה כאן כלל רבינו גם מה שיתחדש ע"י החולי שהוא פסול והוו לכאורה תרי פסקי דסתרי אהדדי. (והרב יעב"ץ ז"ל בקונטריס אגרת בקורת ראה את המציאה הזאת ונפל עליה כמוצא שלל רב והאריך לעיולי פילא בקופא דמחטא בדברי רבינו בחיבורו להסכימם עם דבריו שבפירוש המשנה והאריך בזה מאד כיעו"ש. ולקמן בבואנו להשיב על דבריו אחת לאחת נשיב גם על זה בעה"י)

אמנם הא ודאי לא תברא היא, כי אף אם נניח שדברי החיבור סותרים למ"ש בפירוש המשנה, דבריו שבמשנה תורה הם עיקר שנעשה לפסק הלכה כידוע. ועל דבריו שבספר היד החזקה יש לסמוך כמ"ש מר"ן ז"ל בב"י חיו"ד סימן רצ"ד והרדב"ז בסימן תק"פ הו"ד בספר יד מלאכי כללי הרמב"ם אות א'. ועי"ש מ"ש משם הרמ"ע מפאנו ז"ל סס"י קי"ז ומהר"י קורקוס בפי"א מהלכות תרומות הלכה י"א. כ"ש שאחד הרואה ומדקדק בדב"ק בשני המקומות בעיניו יראה שאין כאן סתירה כלל ואלו ואלו דברי אלהים חיים והכל הולך אל מקום אחד, כי בחיבורו הגדול אשר נעשה לפסק הלכה לדורות. ומעתיק השמועות מש"ס בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא וכדומה, ביאר לנו שם בהל' ג' כל אופני הפיסול בפרטות. בתחילה כלל שבשלשה אברים יפסל הזכר והם הגיד והביצים והשבילים שהם חוטי הביצים. וחזר ופרט וביאר כיצד, נפצע הגיד או נידך או נכרתה העטרה כולה או מקצתה, ניקבה העטרה וכו' נסתם שביל הזרע נכרתו הביצים נפצעו או נידוכו, חסרה הביצה או ניקבה, נכרתו חוטי הביצים נידוכו או נפרצו וכו' (שכל זה מתבאר שפיר מתלמוד דידן) ואחר זה בהלכה ט' חזר וכלל שכל הפיסולים הללו הוא דוקא בנעשו בי"א כגון וכו' אבל בי"ש מותר. וחזר ופירש דה"ה ע"י חולי חשיב כבי"ש וכשר. והגם כי חידוש דין זה לא מצאנוהו מפורש בש"ס דילן, מ"מ הוא ז"ל בקי טפי מנן ואולי הוציא דין זה מש"ס ירושלמי. ואף אם הרא"ש כתב דמהירו' משמע דחולי נמי בי"א מקרי כבר האריכו רבני האחרו' ז"ל וכתבו שאין המשמעות כן. (ונביא דבריהם לקמן בעזה"י) או מספרא וספרי כי כבר נודע דרכו של הרמב"ם ז"ל כשמחדש ומוסיף מדעתו איזה דין כותב ויראה לי (עיין תוי"ט פ"ב דשקלים מ"ה). ועל כן כשבא רבינו ז"ל לבאר משנתנו דפרק הערל בקיצור הצריך כדרכו בקדש, ביאר בכללות פיסולי ג' האברים שיפסל בהם ועל הפרטים המסתעפים (שביארם היטב בחיבורו הגדול כנז"ל) כתב בכללות וז"ל ובכלל כל חולי שיתחדש בכלי הזרע וכו' כונתו ברורה ופשוטה על כל אותם הפרטים היוצאים מהכלל המבוארים בחיבורו הגדול. ואם הוציאם בלשון חולי, לא שכיוין לומר שנעשו מחמת חולי כי לחידוש דין זה לא בא בפירושו להמשנה יען לא נתבאר זה במשנתנו ואין דרכו של רבינו להוסיף בפירושו למשנה דבר שלא בא מפורש שם, כי מלאכתו היא לבאר ולפרש המשנה כצורתה. (ועיין להרב תוי"ט שם וביתר בעלי הכללים) אלא לאפוקי בי"ש אתא. ובנעשו בי"א איירי. וגם הם חולי מקרו אף אם אין עיקרם מחמת חולי, אלא שנחלה מחמת מכת אדם או קוץ וכדומה אשר אף אם נתחדש בו חולי אחרי כן מ"מ בידי אדם מקרי כיון דעיקרו הוא מחמת מכת אדם או קוץ וכיוצא, כי אי אפשר להכחיש שאחר הכאת אדם או קוץ וכיוצא הגורם לכרות או לנקוב אבר מאברי ההולדה שיגרום לו חולי בכל גופו. ואם נאמר גם בזה שע"י חולי מקרי, לא משכח"ל כמעט פיסול בי"א, אלא ודאי דאנן בתר התחלתו אזלינן אם תחילתו היתה ע"י חולי הוא כשר לבוא בקהל, ואם תחילתו היתה ע"י אדם אף אם נחלה אח"כ בי"א מקרי ופסול לבוא בקהל ויתבאר להלן בס"ד

ובהיות כי דברי רבינו משה ז"ל בפירושו למשנה נעתקו ללה"ק מלשון ערבי והורקו מכלי אל כלי, על כן לא עמד טעמו ולשונו הצח בו וכמו שכתב הר"מ ז"ל באגרותיו למר יוסף בן ג'אבר מבגדד וז"ל ואיני רוצה בשום פנים להוציאו (כונתו על חיבור היד החזקה) ללשון ערבי שכל נעימותו יפסד. ואני מבקש עתה להחזיר פירוש המשנה וס' המצות ללה"ק וכ"ש שלא אחזיר זה החיבור ללשון ערבי. ואל תבקש זה ממני כלל עכ"ד ועוד לו באגרתו לר"ש אבן תבון ז"ל. ויען העתקת פירוש המשנה וסה"מ ללה"ק היתה ע"י מעתיקים אחרים לא יכלו לקלע אל מטרת כוונת המחבר כמובן לבקי בשתי הלשונות. ואל קוטב זה סובבים ג"כ דבריו בסה"מ לאוין ש"מ שכתב וז"ל מי שנפסדו כלי המשגל וכו' אסור לבוא בקהל ע"כ שכונתו ברורה על כללות הדין ולא נחית לחלק בין עיקרו בא מחמת חולי לבא בי"א ממש, כי אין זה מלאכת פירושו למשניות וספר המצוות וכדכתיבנא. (וע"ע לקמן)

הרי מבואר דעת הרמב"ם ז"ל ברור מללו, כי בכל אופן שעיקרו בא ע"י חולי חשיב בי"ש וכשר. וכבר ביארנו כי מאחר שסברה זאת לא נמצאת מפו' בתלמוד בבלי ולא כתבה בשם רבותיו או בלשון יראה לי, להורות שהיא סברת עצמו או סברת רבותיו, אולי שהוכיח כן מהירושלמי בפרק הערל. ואף אם הרא"ש ז"ל בחי' ליבמות פרק הערל כתב דמשמע מהירושלמי דליקוי שע"י חולי בי"א חשיב ופסול. הנה מבואר מלשונו דגם הוא ז"ל לא ברירא ליה מלתא טובא ולא כתב בפשיטות דהכי איתא בירושלמי אלא כתב בלשון משמע נראה דמשמעות דורשין איכא בינייהו. גם בנו רבינו הטור ז"ל באה"ע סימן ה' כאשר הביא ס' אביו הרא"ש ורש"י ז"ל לא הזכיר הירושלמי. גם מהריק"א ז"ל בב"י שם הביא בפשיטות משמעות דברי רש"י שפוסל ועל משמעות הירושלמי כתב שכ"כ הרא"ש, משמע דליה לא שמיע ליה או לא ברירא ליה. והפ"מ ושירי קרבן הכריחו שם בפרק הערל דאדרבא מהירו' משמע כהרמב"ם. ועיין חקרי לב מה"ב חאה"ע סימן כ"ח וכ"ט דקמ"ב ע"ב מ"ש הרב הגדול דודי לי אר"ח לצדיק ז"ל וציין שם להרב פני יהושע ז"ל בתשובה מאה"ע סימן ט"ו ואינו מצוי פה אתנו. ובדעת רש"י ז"ל האריך הרב ב"ח באה"ע סימן ה' להוכיח דקאי בסברת הרמב"ם