שו"ת תעלומות לב חלק ד מא

דרשנו עליו במקומו ולא נמנא כנ"ד

אתאן לדברי העד שהוא אחד מהאחים שהעיד ואמ"ל זה הקידוש שלך, שנראה ודאי שהם דברים שאין בהם ממש לקדש את האשה. ואפי' אמר זה הקידושין שלך אינו מועיל כמ"ש הרשב"ש בסימן תקפ"ג וכ"כ מרן ז"ל בתשובה סימן ד' שאם אמר אלו קידושין שלך או קידושין לבתך ולא פירש למי מקדשה אין כאן מיחוש ואינה צריכה גט וראיתי מה שכתבת בדברי החולקים להצריכה גט ואיני רואה בדבריהם ממש להשיב עליהם כלל ע"כ. וכ"כ בסימן ח' שהדין דין אמת שאין כאן בית מיחוש עי"ש והיינו ע"פ מה שפסק לעיקר בש"ע סימן כ"ז שאם לא אמר לי אינה מקודשת. וכ"ש שלשון קידושין שלך הו"ל שם דבר ולא מהני ובעינן שיאמר דברים שהאשה מתקדשת בהם וכמ"ש ר' ישעיה וסייעתו ה"ד מהריב"ל ז"ל ח"א סימן ח"י וכ"כ הרשב"ש סימן תקפ"ג באומר זה הקידושין שלך שאינו מועיל. ובלשון האדו קידושימך רבו המתירים כמבואר בספר נבחר מכסף סימן כ"ז וכ"ח וכ"ט. ואף שהרב מהר"ס ן' אוחנא ז"ל שם בסימן ל' החמיר בדבר. ובספה"ק תעלומות לב ח"א אה"ע סי' כ"ח הבאתי בזה מ"ש הרב"א ז"ל בסס"י י"ט שכתב בדור שלפנינו נפל מחלוקת גדול לכן ראוי לחוש וחילוקים דקים לחלק בין לשון ללשון אינו כדאי להתיר ערוה החמורה. וגם רב רחומאי הרב שערי רחמים ז"ל בח"א אה"ע סימן כ"ג נטה להחמיר בלשון זה מ"מ כבר ביארתי בספה"ק תע"ל ח"ב דיני קידושין סימן ד' שמה שהיה מקום להחמיר היינו באותו נדון שהיה מחזר אחריה לקדשה ושניהם נתכונו לשם קידושין שאז יש צד להחמיר כמו שכתב הרב חביר יעקב בסימן כ"ד. משא"כ בנ"ד שלא היה שום קירוב דעת ביניהם, והאשה מכחשת בדבר ולא נתכוונה לקידושין כלל, ועיין בח"מ בסי' כ"ז סקי"א

ובפרט שאפילו המחמירים היינו היכא שאמר לשון קידושין משא"כ בנ"ד שאמר זה הקידוש שלך כי הוא לשון גרוע טפי ואין בו לשון קידושין כלל, ועיין למז'ה הגאון ז"ל בחק"ל אה"ע סימן ך' שכתב וז"ל ומ"מ בנ"ד אין לחוש כלל מצד זה כיון שגם הרי את מקודשת שלם לא אמר אלא הרי את מקודש ובכי האי י"ל דכ"ע יודו להתיר ע"כ וכ"כ לקמן שם. וכ"ש בנ"ד שאמר לשון קידוש דכ"ע ידעי שהוא לשון קידוש על היין ואינו נשון קידושין כלל. וכיון דאפ' אמר הא"מ ול"א לי רובא דרובא דרבוותא ס"ל דאינה מקוד' ואינה צריכה גט ומרן הש"ע שקבלנו הוראותיו פסק כן להלכה בש"ע ובתשובה כתב שאין לחוש לדברי המחמיר, וכ"ש לדעת הסוברים שצריך שיאמר לשון שנראה שמקדשה להבא. ובלשון הגרוע כזה ודאי דלכ"ע אין כאן ריח קידושין כלל. ועיין למז"ה הגדול בחק"ל שם שהביא מ"ש המ"מ אה"ע סימן ד' דבמקום חומר ערוה איבעי לן למחש לדעת המחמיר וכו' עי"ש. והשיב לזה דכי חיישינן למיעוט היינו היכא דאיכא מ"ד שהיא מקודשת גמורה, אבל בכי הא שגם לדברי האוסר הוא ס' קידושין ובכל ספק קידושין מוקמינן לה אחזקת פנויה כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין וכמ"ש הרימ"ט ח"א סי' קל"ח וא"כ מהי תיתי להחמיר בשל דבריהם נגד רוב בנין ומנין ומ"מ בנ"ד אין לחוש וכו' עי"ש והיינו מפאת הלשון הגרוע וכ"ש בלשון זה של נ"ד שאין ספק דלכ"ע אין לחוש כלל. ובכן העד הזה כמאן דליתיה דמי ואין לחוש לו כלל

פש גבן ע"א שמעיד שאמר כהלכה, ואעפ"כ אין שומעין לו דהלכה רווחת שהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מו דים כמו שפסק מרן בש"ע סי' מ"ב ולא חש להביא סברת המחמירים, וכבר הרב שארינו ז"ל בספר כרך של רומי סימן כ"ד האריך בזה והביא מערכה מול מערכה אף הוא היה מונה רובא דרבוותא המתירים כולם פה אחד ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו מכללם. ובנ"ד יש מקום להתיר בשופי אף אם נרצה לחוש לסברת המחמירים משום שהוא דבר שבערוה כידוע מכמה טעמים שנבאר

ראשונה דהו"ל ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא לכ"ע והרי הוא מוכחש מחברו שלא: אמר הרי אמ"ל. אלא זה הקידוש שלך וכיון שהכחשתם הוא בחקירות שבו תלוי קיום הקידושין או ביטולם, לא מבעיא לדעת מהרימ"ט ודעמיה דאפי' הוכחשו בבדיקות עדותם בטלה, אלא אפילו להחולקים בזה וס"ל דדוקא בחקירות הוא דמבטלינן עדותם אין לך הכחשה בחקירות ובגוף הענין גדול מזה. וכבר האריך הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל מה"ב אה"ע סימן יו"ד. ובחק"ל אה"ע סימן ך' כתב שנראה עיקר כדעת רוב. הפוסקים המתירים בהכחשת העדים במדי דנ"מ לדין אי חיילי הקידושין דעדותם בטלה ושם א"ב הים מוכה דעת גדולי הפוסקים המתירים בכגון זה אלא שסיים ואכתי מדעת רשד"ם והרח"ש לא יצאנו ובדבר ערוה אין להתיר נגד דעתם וע"כ חתר למצוא ריעותא אחרת כדי להתיר לכ"ע כיעו"ש ובנ"ד גם הרח"ש בסימן נ"ו ורשד"ם אה"ע סי' צ"ט ה"ד מז"ה ז"ל שם יודו להתיר. שמבואר שם בדבריהם שלא חששו להחמיר אלא היכא שיש לומר דל"מ הכחשה כגון זה שמע וזה לא שמע, או בדבר דעבידי אינשי למטעי וכיוצא בזה. אבל כשהם מוכחשים בנוסח הלשון שאמר המקדש דליכא למימר זה שמע לשון זה וזה שמע לשון זה, שאם אמר זה הקידוש שלך לא אמר הרי אמ"ל, ואם אמר האמ"ל לא אמר זה הקידוש שכך, וגם לא עבידי אינשי למטעי בשינוי לשון כזה כמובן בהא ודאי כ"ע אזלי ומודו דעדותם בטלה ופשוט. ועיין בב"ח בסימן ל' ס"ג. ובכעין נ"ד שהעידו זה בפני זה בב"ד, הו"ל האחד מכחיש את חברו ואומר לא כי וכמ"ש הנוב"י מ"ק סי' מ"א. ומהרי"א בסימן ב' כתב דבין בד"מ בין בד"נ כל שהעדות מוכחשת אע"פ שלא אמר לא כי אלא עדותם בטלה ה"ד הכנה"ג ח"מ סי' ל' הגה"ט כ"א. ועיין מה שציין שם. ובחשק שלמה שם אות ט' ציין עוד וסיים ת"ל ולכן בעדות קידושין כולהו מודו דהוי הכחשה אף כי לא אמר לא כי אלא ע"כ. ועיין למהרש"ך ח"ג כ"ט ומהרש"ח סי' כ"ו הו"ד בכנה"ג אה"ע סי' כ"ז הגהב"י ל"ב. ועיין משפ"ץ ח"א סי' כ"ו ה"ד העה"ש סי' מ"ז ס"א ועיין מה שציין עוד שם ואוקי באתרין

זאת שנית מלבד הכחשת העדים ביניהם, עוד זאת יש כאן הכחשת הנערה שמכחשת ואומרת שלהד"מ, וכיון שעדות העד הא' כמאן דליתיה, לא נשאר רק ע"א בהכחשת האשה. והרי מבואר בתשו' התשב"ץ בח"א סי' ע' והובאה בב"י וז"ל ועוד דאפילו בע"א לא חשש החושש אלא כששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם לא וכ"כ הרשב"א וכיון שהאשה טוענת וכו' ליכא מ"ד דחוששין וכו' עי"ש. וכ"כ מהרימ"ט בח"ב סימן מ"ב דאף אותם שחששו לע"א אם האשה