שו"ת תעלומות לב חלק ד לח

שאסר הפרה"א אלא שהביא ראיות לאסור ולהתיר ודחאם וסו"ד העלה להתיר. גם מ"ש דברי המ"מ שהתיר וחלק עליו אינו כי לא חלק עליו ולא כתב שהמ"מ התיר אלא שעמד בזה והביא ראיה להתיר והרב המחבר דחאה. ואין ס' משאת משה ופרי הארץ מצוים אצלי לראות הדברים בשורשם. עכ"פ הדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק רח"ם רחמתים נ"י ואפיריון נמטייה. ומ"ש הרב המשיב אהרן אחי נ"י לומר שנ"ד עדיף שלא כיוונו כלל לדבר עברה ומעולם לא נזדקקו לזה אלא עד עבור שנה או שנתים וכו' אני אומר כי אין בירור לזה מהזכ"ע כמש"ל. ועכ"פ הם כיוונו לאיסור אחרי שעברו על התראת ב"ד וצריכים לכפרה כמ"ש בהגהותי לס"ה ישרי לב חיו"ד אות ס' ואכמ"ל

זאת תורת העול'ה כי אחרי שהעד הזה לא בא בזמנו להעיד בב"ד כאשר החיוב מוטל עליו ואחרי שהאשה הזאת עברה על התראת ב"ד וישבה עם הבועל זה כ"ג שנים והולידו בנים ובנות אשר אם היה כח ב"ד יפה היו כופים אותם להפרד זה מע"ז כיון שדינא יתיב שאפילו אם נשאת תצא כיון שבאותו זמן עד אין בה אפילו עבד או שפחה ואם היתה נשאת אפילו עפ"י הוראת חכם היו חייבים להוציאה מבעלה ובניה ס' ממזרים כמ"ש הרדב"ז בח"א סי' תקכ"ו וגם עדות העת הזה בעת שהגיעה הבת לפרקה וגזרו הב"ד להתרחק ממנה ולא קודם לכן יש בו חשש ואחרי שיש מי שחושש דלא אמרינן בה דייקא ומנסבא ולא מתרינן לה בעצמה וכ"ש לבניה שהוא דבר שבערוה וצריך עדות גמורה, ואף שהראנו פנים להתיר, מ"מ היכא דאפשר לברר נר"ל שצריכים לברר הענין באר היטב. ואחרי שמבואר בעדות העד שבמקום ההריגה נתפסו הרוצחים וגם הוא נתפס עמהם. וידוע כי בכל בתי המשפט כותבים כל הפסקי דינים, ומצוה מוטלת על הב"ד לשאול ממקום המשפט העתקה מכל הנכתב שם בענין הריגת השני ישראלים האלו. ובכן יצא הדין לאורה כמו שביארנו. ועי' שבות יעקב ח"א סס"י צ"ח וח"ב סימן קפ"ה ואכמ"ל. זהו הנראה לע"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר

הכ"ד החותם פה נ"א בש"א לח' תמוז שנת לא תיס'ו'ר מן הדבר אשר יגידו לך

אחר החיתום כן בא אלינו הרב המובה"ק בנש"ק כמוהר"ר יוסף ענתבי הי"ו מתושבי מצרים יע"א והעיד בגודלו כי זה קרוב לט"ו שנים באו שני עדים להעיד על עגונא זאת ולפי הרשום בזכרונו היה בו כדאי להתיר העגונא, והוא היה אחד מהב"ד שחתם בקב"ע, גם הודיעני הרב הפוסק רחימ"א דנפשאי נ"י כי לא דקדקו בסידור השאלה שמובן ממנה שהעד הזה בא להעיד על התר הבנים יען הבת כבר הגיעה לפרקה, והאמת לא כן כי לא בא אלא בעבור האשה יען הבת עודנה קטנה כבת עשר שנים, והטעם שלא בא העד קודם לכן הוא מפני שלא נמצא בעיר. וגם כתב להממשלה לקחת העתקה מהפס"ד בענין הנהרגים, ולא השיבו דבר יען קשה למצוא הפנקסים מזמן כ"ב שנים מו"מ. ובהצטרפות כל זה נראה שיש מקום להתיר את האשה הנז' להנשא כדת של תורה, אחרי שלכ"ע יצאה מאיסור תורה. וציי"ם

סימן יו"ד

שאלתני ידידי אם מנהגנו שלא לחלוץ בימי נדתה כמנהג עירך. דע לך כי אין אנחנו מקפידים על זה, ולא ראיתי להרבנים שקדמוני ז"ל שהקפידו על זה, הגם שהיה מקום לקפידא זאת מפני שהיבמה תופסת בידיה רגל היבם וגם כשחולצת הרצועות היא נוגעת בבשר השוק, אבל ודאי שהיא חומרא יתירה כמובן. ובפירוש פסק בש"ע סימן קס"ד שחולצת בימי נדתה. וראיתי להגאון החסיד שארינו ז"ל בספר גנזי חיים במערכת ח' בדיני חליצה אות ט' שהביא משם הרב כסא שלמה ז"ל שהיה נזהר ע"ז וסיים וכן אנו נזהרים אחריו והביא משם בנו רב יצחק כ"י שנתן טעם לזה ממ"ש בש"ע סי' קס"ט שהיבמה תעמוד באמצע וחששו לההיא דאמרינן במסכת פסחים דקי"א בהנהו בי תרי דמצעא להו אשה וכו' ע"כ, ואין מקום לטעם זה מלבד שמנהג כל המקומות שהנוספים יושבים מן הצד כדברי רמ"א בהגה שם וכן ראוי להיות כדי שיראו החליצה כל הה' דיינים. וגם לדברי מרן בש"ע כר"ל שאין הכונה שהיבם והיבמה יעמדו באמצע בין הג' הדיינים ובין הב' הנוספים פניהם אל הדיינים ואחוריהם אל הנוספים. דא"כ הנוספים לא יראו כלום מהחליצה אלא הכוונה שהיבם והיבמה יעמדו באמצע מהצד שבאופן כזה יראו כל הה' כל מעשה החליצה וכן צריך להיות שהרי לקמן בסנ"ג כתב שצריך שיראו כל הה' דיינים הרוק וכו' והוא פשוט

סימן יא

לעוב"י טנג'יר במארוקו יע"א טבת תרס"ה

במנהג שנהגו במארוקו להשיא את בנותיהם בנות שבע או שמנה שנים

לדזיו ליה כבר בתיה עמו עז ותושיה הרב המופלא וכבוד ה' מלא גדול מרדכי נ"י יחשל"א

אחרי דש"ת באהבה וחיבה לאלפי רבבה. מזה זמן אשר נכספה וגם כלתה נפשי לבוא בכתובי'ם אל הדר"ג להתחנן לו ולבקש מלפניו כי בכחו הגדול יבקש אופן נאות לתקנת בנות ישראל ולעצור בעד המנהג הרע והמר הנהוג בערי מארוקו לשחק בתנוקות ולהשיא בנותיהן בנות ח' או עשר שנים, אשר אף אם בעיירות ההן אפשר להשמע מנהג זר כזה גם בימים האלה ובזה"ז, מה רע ומר הוא כאשר יבוא הזוג הזה למקום החופש והדרור, כאשר אירע פה זה שלש פעמים, שבא איש זקן קרוב לששים עם נערה קטנה כבת ט"ו שנה אשר נשאה שם בהיותה בת שמנה שנים, ועוד שתי אחרות עם אנשים באים בימים ועניים מרודים, ובבואן פה מרדו בבעליהן, אך הם עמדו במרדם ולא רצו לגרשן. ואחד מהם ברח מפה והניחה אלמנות חיות, והאחרות משרתות בבתי אנשים זרים ומי יודע מה