שו"ת תעלומות לב חלק ד לז

ואחר אחרון אני בא הגאון שארינו כמהרמ"ח ז"ל בס' כרך של רומי סי' ט"ז שהאריך הרחיב

ומה גם שבנ"ד עיקר מטרין לא באנו אלא כדי להתיר את הבת שהגיעה לפרקה, כי היא האשה זה כ"ג שנה שעוברת על התראת ב"ד ולא בקשה התר לעצמה. וכיון שראינו דלא דייקא ואף עדות ע"א לא הי"ל כדי שנאמר שסמכה עליו במלתא דעבידא לגלויי וגם אין לה חומר בסופה כיון שנאסרה על בעלה הא' אם הוא חי. ואף אם, לגבי האשה יש מקום להתיר כמו שכתבתי בעניותי בספה"ק תעלומות לב ח"ב בפסק עגונא הנז"ל. ואף שבנ"ד כבר עברה ונשאת ולא חששה גם על הבנים שהולידה, י"ל שעתה רוצה אשה לשבת אתו בהתר ולא באיסור וממילא תבא להכשיר את בניה. ושם הבאתי דברי מהרעק"א ז"ל (שהביא הפ"ת בסקי"ג יען לא היה מצוי אצלי) סי' ק"ל שכתב דחומר שתצא מבעלה הב' סגי להאמינה דמשום חומר זה דייקא. ועתה אני רואה להגאון חת"ס בח"ב אה"ע סימן קל"ו שכתב וז"ל אם זינתה ועברה ונשאת טרם יצא התרה אם תאומן אי משום דייקא ומנסבא הא קחזינן דכבר נסבא ולא דייקא וכו' ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה עיקר החומר הוא מה שתצא מבעלה הראשון וכו' והאי כיון שזינתה וגם נשאת לאחר וכו' למה תאומן. ולא נעלם ממני מ"ש הרא"ש בסימן כ"א וכו' אבל העיקר שאצל הגאון עיקר הוא טעמא דעבידא לגלויי וע"כ לא הצריך כל כך דייקא ומנסבא אבל אנו אין לנו אלא דברי ה"ה דהרמב"ם חייש לב' הטעמים וא"כ אין להתיר ע"כ. הרי דלדעת הגאון חת"ס ז"ל אם עברה ונשאת קודם ההתר דלא שייך בה דייקא ומנסבא ואין לה חומר בסופה לבעלה הא' אין להתירה עפ"י העד, כ"ש שאין להתיר את הבנים הפך סברתו של חמיו הגאון רע"ק ז"ל בסי' קכ"ג וקכ"ד וקכ"ה שהביא ידידי ה"ה חי ומלא הי"ו, שהרב ז"ל יסוד התרו הוא דכיון שנשאת יש לה חזקת דייקא וגם יש לה חומר מבעלה השני. ותימא שהרב ז"ל בסי' ק"ל כתב שגם הגאון חתנו הסכים עמו, אלא שי"ל שהחת"ס ס"ל בדעת הרמב"ם כמ"ש ה"ה ז"ל שסומך על שני הטעמים. אך לדעת הרא"ם ז"ל בסי' ך' והו"ד בכ"מ בריש פי"ג דהלכות גירושין שרבינו סובר שהעיקר הוא הטעם הראשון דעבידא לגלויי ועיין בכ"מ שם ובב"י סימן י"ז. והגאון נוב"י בסי' כ"ז וסי' מ"ב במה"ק אסברא לן דפי' הבעיא כך הוא אם טעמא דע"א משום מלתא דעבידא לגלויי וממילא לא משקר או טעמא משום דאיהי דייקא ויתודע שקרו ומתירא לשקר וכו' כיעו"ש י"ל דהעד חושש אפילו לדיוקא פורתא משום בעלה השני או משום בניה והעד מתירא לשקר, וממ"נ אם העד לא ידע שזינתה ונשאת א"כ יש להאמינו גם משום דייקא, ואם ידע יש לומר דהנישואין עצמם הוי דייקא כמ"ש הגאון מליסא שם. ובכן יש לסמוך על הג' רעק"א לומר דכמו שהקלו במקום עיגון דאשה, הכא כמי לפסול הבנים לבוא בקהל מקרי מקום עגון ויש לסמוך על עדות זה. ואף אם אין אנו באים עתה על התר האשה, מ"מ כיון שיש להתיר את האשה משום חומר שבסופה ואדרבא כיון שנשאת יש לומר דדייקא ואינסבא. ה"ה שיש להתיר את הבנים כמו שביאר הרב ז"ל בסס"י קכ"ה. ועל עיקר יסודו של הנוב"י ז"ל בסימן מ"ב מדמתרינן לה בו ביום לאלתר ומתי תידוק וכו' אני תמיה כי הלא אין אנו אומרים לה שתנשא ב"ב. ואם היא לא דייקא מקודם לא תנשא ב"ב ואם נשאת אמרינן דדייקא קודם שבא העד, וכן בקטנה שנתקדשה ע"י אביה י"ל שאביה ואמה דייקי עבורה ואכמ"ל

ומ"ש ה"ה נ"י שנ"ד עדיפא מנדונו של מהרעק"א יען שהעד בא עבור האשה שהיא עדיין בחיים אתו הסליחה שגם כאן לפי המבו' בשאלה עיקר ביאתו של העד הוא בשביל הבת העומדת להנשא שהב"ד הודיעו לבל יקרב איש אל פתח ביתה כי לא יתנו רשות להשיאה ואז נתעורר העד לבוא ולהעיד מה שלא נתעורר קודם לכן. מ"מ אין נפק"מ בזה כמו שמבואר בתשובת הרב ז"ל בסימן קכ"ה. ואף שבכל אופן אין ההתר כל כך ברור כמש"ל. ותמהני מהרה"ג השר המסכי'ם הי"ו שלא נרגש בכל זה. ועוד היה לי אריכות דברים בזה ממה שמצויין אצלי אך אין הפנאי מסכים כעת

אתאן למה שנסתפק אם יש להתיר האשה הזאת להבועל הזה, ופשיט"ל שאין לחוש שבא עליה קודם שנהרג בעלה. ובכן אין מקום לאוסרה עליו כיון שלא אסרה על הבעל והבאת לנו דברי המוצל מאש סימן מ"ו ומה שכתב הברכ"י בסי' י"א ככל הכתוב בדב"ק. ראה דבריך טובים ונכוחים ישר חילך לאורייתא. הגם שאין אני רואה זמן מבורר להריגתם ומי יודע אם לא בא להם עסק אחר ונתעכבו שמה עוד ימים אחדים לזמנם הנהוג לחזור. וכשיצאה האשה עם הבן הבליעל יחד וילכו שניהם יחד ונועדו לדבר עבירה עדיין היו בחיים ונמצא שאסרה על בעלה. מ"מ יפה כתבת שאין לנו לחוש לזה. אחרי שאין בירור בדבר. ואם היה אפשר לברר אז בודאי שהיתה אסורה להבועל הזה, ומותרת לאחרים, ואין מקום לומר דהוו ב' הפכים בנושא אחד כמ"ש הרב אחיו כ"י בהסכמתו. ועכ"פ חקירתך היא חקירת חכם כיון דהאשה הזאת היתה בחזקת א"א והתרו בהם ב"ד הזמן והודיעום גודל האיסור והם עמדו במרדם וכיוינו לאיסור היה מקום לומר שאסורה עליו והוא ממש ספיקו של מהר"י אלפאנדארי ז"ל שהיה ממש כנ"ד באשה שהלך בעלה למדה"י ועדיף מנ"ד דהתם נתברר בבירור שבשעה שזינתה כבר מת בעלה. ובברכ"י בא"ה סי' י"א הביא משם הפרי הארץ סי' ב' שהעלה להתירם מדינא. והרב שה הביא ראיה ממ"ש בנדה דנ"ב והיא ראיה עצומה להתיר אף שהרב כתבה בדרך לכאורה וזה נראה שהיה כונתו של מז"ה הגדול ז"ל בישר"ל א"ה אות א' שכתב שהברכ"י פשיט ליה להתיר. וכן הבין הפ"ת בסי' י"א ס"ג

ואנכי חזו"ן הרביתי מ"ש הרה"ג מ"א הי"ו שתמה על מעכ"ת שלא ראית הדברים בשורשם. והאמת כי הנכון והישר הוא לראות סברות הפוסקים במקורם. כי רבני המאספים מביאים בקיצור הדברים. אבל בדין זה בחינם החריד עליך החרדה הגדולה הזאת. אחרי שהגאון חיד"א ז"ל לא חלק על עיקר הדין אלא בראיותיהם וסו"ד הביא ראיה ברורה להתיר כיעו"ש. והנה כל הספרים שציין בברכ"י שם אינם מצויים אצלי ואם רב נהוראי גאון הרב המשיב נ"י ראה כל הדברים במקומם ושורשם אין הדברים מכוונים למה שכתוב בברכ"י. כי שם כתוב שהמוצל מאש נסתפק בזה ולא כתב שהרמ"מ התיר כמ"ש הוא נ"י. גם מה שהביא דברי הרב פרי הארץ שאסר והברכ"י דחה דבריו. גם בזה לא כיוין יפה שהברכ"י לא כתב