שו"ת תעלומות לב חלק ד לה

סי' קנ"ט ס"ב שהקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ע"כ. ומוכח מזה דס"ל דהקראים דין ישראל גמור יש להם וכיון שכן קידושיהן קידושין וגיטיהן אינן גט וכו' כמ"ש הר"ש ז"ל וא"כ הו"ל כאלו מסקה מרן להא מלתא בפרוש בש"ע ע"כ. לזאת אמינא כי במחילת כ"ת תלי תניא בדלא תניא כי כונתו לומר שהם כשרים לעדות ויש להם דין ישראל גמור ולכן גם אם הקידושין היה בעדים שלהם הוו קידושין מן התור'. ודבר זה לא נתבאר ולא יתבאר מדין זה שפסק בש"ע, שלא כתב שיש להם דין ישראל אלא שאין להם דין מומר כיון שהם בני התועים ואנו מצפים שיחזרו למוטב ונפיק מנייהו זרעא מעליא. ועיקר ראית רבינו הב"י הוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מהל' ממרים. וט"ס כפל בב"י כמ"ש המש"ל בפ"ה מהל' מלו"ל. והב"ח כתב שם דאפילו במומר להכעיס אסור להלוותו ברבית ולא הותר אלא במומר שיצא מן הכלל. ועיין במש"ל שם שהאריך בזה. ולפי מ"ש רבינו הרמב"ם בתשו' דחיישינן דילמא נפיק מנייהו זרעא מעליא ודאי שאסור להלוותם ברבית. אלא שלדעת הרדב"ז ז"ל אלו שבזמנו הרעו מאבותם ואינם כאותם שהיו בימי הרמב"ם ולכן התיר בסימן י"ב להלוותם בריבית. ולדידן ודאי נקטינן בזה להחמיר כדעת מרן הש"ע שאסור להלוותם בריבית ודלא כהרדב"ז. אבל לא מפני זה חשבינן ליה כישראל גמור להכשירו לעדות דלא תליא הא בהא. תדע שהרי רבו הסוברים שאפילו מומר להכעיס אסור להלוותו בריבית אי מטעם דאע"פ שחטא ישראל הוא או מט' זרעא דנפיק מניה וכיוצא ועיין במש"ל שם שהאריך. והיעלה על הדעת שמומר להכעיס יהיה כשר לעדות, הא ודאי לא ניתן להאמר. והוא ברור

זהו מה שעלתה מצודתי בענין זה לפי קיצורי, וחפץ הייתי להשתעשע באמרי נועם של הרה"ג הוא אהרן נר"ו במה שפלפל בחכמה, אך היה הקצר אמיץ להיותי עסוק בענינים אחרים. ובעיקר הדין נ"ל שאם בא קראי אי קראית לקבל דב"ח ולהכנס לקהל ה', אין ראוי למהר לקבלם, והחובה מוטלת על רב המקום ההוא לצרף עמו שנים מרבני המדינה המפורסמים שיהיו ב"ד שלם. ואחר החקירה הנאותה לדעת מקור מוצאם מאיזה מדינה, ואם הקראים שם מועטים או מרובים, ואם הם נכנעים אל הרבנים לכל צורכיהם, ואיך נוהגים בקידושי בניהם ובגטהם, והאיש והאשה ההיא הבאים אל קהל ה' אם היתה במשפחתם מגורשת מאיזה דורות הקרובים. ואחר הדרישה הברור' והעיון העמוק בדברי הפוסקים, המה יורו להלכה ולמעשה כדמ'ל. וזה היה דעתו של הרדב"ז ז"ל סהגם דהוה בריר ליה דינא כתב שאם יסכימו שני רבנים ממטי להו שיבא מכשורא. וגם מוהריק"ש ז"ל כתב שהתירו בהסכמת רוב חכמי העיר. וכן ודאי ראוי לעשות. ובזה שגה הרב כמהרי"א נר"ו להתיר האשה הקראית ההיא ולתת בידה הפס"ד קודם החקירה הראויה

מ"מ אמינא שאחר שהורה זקן ונעשה מעשה על פיו ויש לו על מה שיסמוך רבים ועצומים אשר ראוי לסמוך עליהם אפילו שלא בשעה"ד כ"ש בדיעבד אחר שנשאת בהוראת חכם רב מפורסם שיחל"א, הא ודאי שאין אנו יכולים לכופו לגרש וחיישינן לגט מעושה. אלא גודא רבא שדינן עלייהו להפרישם עד שיתברר הדין. ואחר החקירה והדרישה והקבלת עדות מהאנשים הכשרים שהיו נמצאים בשעת קידושיה עם הקראי הראשון איך היה המעשה ואם הם לבדם נתיחדו לעדות. ונפק"מ טובא להבנים אשר יולדו אם נחשבים לממזרים ודאים. וכאשר ביארתי בתחילת דברי. וצור ישראל יצילנו משגיאות לבל יצא תקלה מתחת ידינו, ושלום על דייני ישראל

הכ"ד החותם פה נא אמון יע"א הצעיר אליהו חזן ס"ט

סימן ח'

נא אמין יע"א שבט החתרס"ה

בכתיבת שם גר בגט

עובדא הוה באיש ישראל שנולדו לו בנים מגויה ומל אותם בזמנם. ואחר ימים גיירה וגם טבלו הבנים ונתגיירו כדת של תורה. ובהיות כי הוא חוסה בצל ממשלת אוסטריה-אונגריה, וצריך לעדות מהב"ד שהבנים בניו, ואם יכתב שם הבנים על שם אברהם אבינו ע"ה לא יקובלו אצל הממשלה ההיא, הוכרחנו לכתוב פ' בן פ' שהכירו לבנו. וע"י השינוי הזה יוודע כי אינו מיוחס אחריו לפי דתנו. וביארנו הכל בפנקס ב"ד למזכרת לדור אחרון. וכן כתבנו בכתובה כאשר בא הבן ההוא לישא אשה ישראלית והזכרנו בכתובה בפירוש לעיין בפנקס ב"ד נומירו פ'. ועתה בא לגרש את אשתו ונפל הספק שאם נכתוב פ' בן א"א ע"ה לא נוכל לתת אח"כ תעודת הגורושין על שם אביו המיוחס אחריו. ע"כ שפר קדמן לכתוב בגט פ' בשמו דוקא והשמטנו שם האב ולא הגר או בן א"א מטעם הנז'. והנני בא לבאר טעמי ונימוקי

הנה בש"ע סימן קכ"ט ס"ט כתב ולפיכך גר או שתוקי או אסופי אין כותבים אלא שמותיהם בלבד. ואלו בס"ך כתב בגט גר כותב פ' בן אברהם אבינו. ולכאורה נראה תרתי דסתרן. ואין לחלק בין לכתחילה לדיעבד דמשמעות הלשון בס"ט משמע דלכתחילה נמי א"צ לכתוב אלא שמו. וכן משמע מתשו הרשב"א סי' תקנ"ה שכתב בפשיטות שא"צ לכתוב שם אביו, דשמו ושמה שם עירו ושם עירה תנן שם אביו ושם אביה לא תנן. ואעפ"י שבב"י הביאה בלשון אפשר, אינה תשובה זאת אלא אותה דסימן אלף קע"ו והתם בדרך אפשר אמרה. ומתשובה אחרת שהביא הב"י שם שכתב גבי גר הג"ע שהיה גר מה שם אביו כי תדע ע"כ משמע דלכתחילה נמי א"צ שם האב. וסמך עליהם מרן הב"י ופסק בש"ע דלכתחילה נמי כותבים בלא שם האב וכן מבואר בתשו' מרן אה"ע דיני גירושין סימן ב'. מ"מ מפני שמצא בתשו' הרא"ש שכותבים בן אברהם ובתשו' אשכנזית ביאר שצריך שיכתוב הגר או בן אברהם אבינו. והכונה שיכתוב פ' הגר ואזי אם כתב בן אברהם סתם כשר שמובן דבן אברהם ר"ל בן א"א. או לא יכתוב גר ויכתוב בן א"א. אבל אם כתב