שו"ת תעלומות לב חלק ד לב

שם שעד היום יש משפחות מהם ידועות והם כהנים ונושאים ידיהם ולא היה אדם שערער על הדבר ע"כ. ואחרי עדותם של שני המאורות הגדולים שהיו באותה מדינה וקרובים לזמנו של הנגיד ר"א ז"ל לא נשאר מקום לפלפל בזה ולהטיל ספק בעדותם. וכ"ש לומר אפילו בדרך אפשר שמה שקבלם הנגיד היינו שישאו גיורת, מלבד מה שביארנו שזה אי אפשר להעלות על הלב, עוד זאת שבכלל הקהל הגדול הזה היו אנשים ונשים וטף. ובפירוש כתב רבינו הרדב"ז ומהרש"ל שהתחתנו בהם גדולי ישראל והיינו שבנותיהם נתנו להם ואת בנותם לקחו להם לנשים, ורק הנגיד ר"ן לא רצה לקחת אשה מהם והרי הוא כמבואר

ב' שני בקדש הוא הרב הגדול ר' ברוך ממגנצא ז"ל (שהוא תלמיד הר"א ממיץ ז"ל כמ"ש בשה"ג אות ב') שהשיב על מעשה שאירע בזמנו עם הקראי הנבון וחכם ר' אהרן שהתיר אותו לבא בקהל ה'. והאריך להוכיח שגם אם אירע בכללות הקראים איזה חשש ממזרות, איך יעלה על הדעת לפסול כולם משום ממזרים שנטמעו בתוכם וכו' וסיים שיזכה במקחו ביום חתונתו עם בת ישראל והובאה תשובתו בספר בשמים ראש סי' ר"ך. וכבר ראיתי להרה"ג הפוסק נ"י שהאריך לסתור דבריו. ואתו הסליחה כי לא צדק בתלונותיו. ואין הפנאי מסכים עמדי להשיב על כל דבריו ובכללות אבי אומר שלא צדק במ"ש שהקראים הם כולם ספק ממזרים. והם עם בפני עצמו ולא נתערבו וכו' כי עליה הוא דן רבינו ברוך ז"ל שח"ו לא יאמר עליהם שכולם הם ספק ממזרים שבכל אחד מהם יש כמה ספקות וספיקי ספקות שביארם הרדב"ז ז"ל. והחשש הוא שהמיעו' מהם הם ממזרים ודאי וכבר נתבטלו ברוב הכשר. וכיון שגם המיעוט ההוא אינו ברור ואינו ניכר ולא איקבע איסורא אזלינן בת"ר. וכמו דלא חיישינן בגוי שקדש. אע"פ שאפשר שהוא מעשרת השבטים והיו נשואים כדת מו"י וכשנטמעו בתוכם של עמי הארצות ולא היו מסדרים גיטין אפשר שנשאת בלא גט לאחד מעשרת השבטים ולא חיישינן להא מפני שהם מועטים לגבי הגוים ובטלי ברובא. וכן כמי גבי עמוני ומואבי. ודבריו הם ברורים לפי שיטתו שחשש ממזרות בקראים הוא חשש רחוק ומעוטא דמעוטא דוק בדבריו ותשכח

גם מ"ש שדעת ר' ברוך הוא דעת מהר"ש חקאן הלוי שהביא הרדב"ז סי' תשצ"ו ודחאה וקיים דברי הר"ש שאסר אותם ע"כ. הוא פליטת הקולמוס כי הרדב"ז לא קיים דברי הר"ש האוסר אותם, ואדרבא כתב שקלקלתם היא תקנתם להתירם לב"ק וכהוראת ר"ב וגם הוא לא התיר להתחתן בהם בעודם קראים כס' הר"ש הלוי, אלא אחר ששבו בתשובה שלמה כאותו ר' אהרן שהיה גבור בתורה והוא פשוט. וכן כתב בפירוש הרב כסא דהרסנא שם

ג' הוא הרא"ה שכתב שם ע"ד הר"ב שדבריו בנויים על הדין ועל האמת ועל השלום ואין להסתפק אחר דבריו לפום דינא אלא שהוא רצה לנהוג סלסול בעצמו לחומרא בעלמא כמובן

ד' הגאון מהר"ר שאול ז"ל בכסא דהרסנא דאף שתמה על טעם ההתר שכתב הרדב"ז הסכים בהתרם אחר שקבלו דב"ח כדעת ר"ב ז"ל כי הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל והוסיף לומר שאם היה רואה רמ"א ז"ל תשובה זאת היה מטה כלפי חסד כמ"ש בהשמטות שם

ה' הוא רבינו הגדול מהר"י בי כב ז"ל אשר הסכים להתירם לבא בקהל כמ"ש מהריק"ש בתשו' סי' ל"ג וכ"כ המבי"ט בסס"י ל"ז וכתב שדעתו רחבה בים הגמרא ומצא על מה שיסמוך ונראה ומה שבטל דעתו נגד דעת עליון הרב ז"ל כמש"ל. וגם הרדב"ז בח"א סי' ע"ג כתב שהעידו לפניו שהר"י בי רב היה מתיר

ו' אותו חכם איש דעת ומזימה שכתב מגילה מיוחדת על התר הצדוקים לבא בקהל שעליה השיב אמריו המבי"ט ז"ל בח"א סי' ל"ז ומנה אותו הכנה"ג בסס"י ד' במנין המתירים

ז' הרדב"ז ז"ל בתשובותיו ויפה כתב הרב מר קשישא כמהרי"א נ"י שהוא ראש המתירים, יען שהוא עמד על ענין זה והעמיק העיון והרחיב הדברים, ובפרט בההיא דסי' תשצ"ז אשר לא הניח פינה וזוית, ויען ראיתי שיש מי שסובר שהרדב"ז לא החליט בדבר יען כתב אם יסכימו החכמים, וס"ל שלא בדרך ענוה כתב כן. וגם אם מבורר הדבר בההיא דסי' תשצ"ז שמתיר בהחלט אפשר שהיא הראשונה ואף אם היא האחרונה י"ל סמי חדא מקמי תרי. והרב המשיב תנא דידן הוא אהרן נ"י נתעצם בזה ככתוב בדב"ק ע"כ אכי אבאר שאין ס' בד' הרדב"ז שהוא ראש המתירים בראיותיו, וכמו דפשיט"ל בדעתו הריק"ש שהיה קרוב לזמנו והעיד שהפליא לעשות מעשה בקראי אחד שהכניסו תחת כנפי השכינה והשיאו אשה מבנות ישראל הכשרות, ואחר מעשה רב כזה אין מקום להסתפק עוד

ואחד הרואה בהילוך תשובותיו יראה ברור שהתשו' הראשונה שכתב הרב ז"ל בדין זה היא ההיא דח"ד סי' רי"ט באשה הכושית ההיא שאז לפי הנראה לא עמד היטב בענין זה, והגם שדעתו נוטה להתיר מ"מ לא רצה לסמוך על דעתו אלא אם יבאו כולם לקבל קבלת רז"ל והעיד שרבים מהם מתיהדים תמיד וכמה משפחות באו לכלל הקהל. ובודאי שהחכמים שבדור הם שהכניסום לקהל ישראל. והרב ז"ל בעת ההיא לא הוה ברירא ליה מלתא. וע"כ לא רצה להאריך בעת ההיא אלא שאם היו באים כולם יחד כדי להסיר שם האומה הזאת היה גם הוא מסכים עם החכמים המתירים וממטי להו שיבא מכשורא. ותשובה זאת באה ג"כ בספר דברי דוד סי' ט' והתשובה השניה לה היא אותה דסימן תשל"ז הובאה בתשו' הר"ב סי' ג' שהשיב על דברי מהר"ש הלוי ז"ל שתפריז על המדה. ומ"מ לענין ממזרות הסכים שם שאין להם דין ממזרים. ובסוף התשובה זכר עשה להיא תשובה דסימן רי"ג, והאחרונה היא היא אותה דח"א סי' ע"ג כי שם זכר עשה ג"כ לשתי התשובות הנז' ובסוף התשובה כתב הסכמתו שמותרים לבא בקהל ואין בהם ממזרות, אלא שכדי לעשות מעשה בעצמו הצריך שנים מבעלי הוראה הנמצאים בדורו כיעו"ש. מבואר הדבר שלא בדרך ענוה כתב כן. אלא דלפום דינא הוא מתיר בשופי, אלא שלענין מעשה הצריך עוד ב' חכמים שבדור כדי שיהיה ב"ד שלם כדי לחקור ולדרוש איך היו קדושי אבותיו ואיך מתנהגים הקראים בעת ההיא ואם נמצאו בעדי ישראל ונתיחדו לעדות. כי בכל פרט מאלו יש נפקותא להכשיר או לפסול. ואם בהתר עגונא שחכמים הקלו בה, יש מי שמצריך ב"ד של ג' (עיין חת"ס ח"ב סי' ק"ל)