שו"ת תעלומות לב חלק ד כט

שנתוודע להם מפי חו"ר עיה"ק ירושת"ו שהקראית הזאת כשנשאת לבעלה הקראי נתקדשה בעדי ישראל ואיכא ודאי איסור ממזרות וכו' וכשתבא לעה"ק טבת"ו יכריזו עליה כאשר גזרו בדה"ץ שבעיר האלהים עיה"ק ירושת"ו ובתוך ההכרזה נבאר שאין רשות לשום בר ישראל לקחת אשה קראית אפילו שתקבל עליה דב"ח לקיים גזרת מלך עט"ר משה ר"מ מ"ס המלך זלוק"ל את"ד ושם הביא ג"כ מודעה רבא מהרב פני יצחק נ"י שהדר תנא לאסור האשה הזאת ככל הכתוב בדב"ק

ובעניותי אמינא שרבני הב"ד בעיה"ק ירושת"ו ומני"ר וגם הרב המתיר שחזר בו והסכימו כולם להרחיקם ולהפרישם מקהל עדת ישראל וכונתם שע"י זה יהיה מוכרח לגרשה. הם הפריזו על המדה וחוששני לגט מעושה כאשר אבאר, כי רו"מ והרב פני יצחק נ"י שכתבו שנתקדשה בעדי ישראל סמכו על עדותם של רבני הב"ד בעיה"ק ירושת"ו. ואנכי הרואה דברי הרבנים הנז' מחדש תשרי תרס"ה שהעתיק רו"מ בפסק דינו כתבו וז"ל נתבאר אחרי החקירה כי האשה הנז' היתה נשואה לבעלה הא' הקראי שקידשה במעמד כמה מבנ"י הכשרים וכו' ע"כ. והנה מובן הדבר שלא נתקדשה בעדי ישראל אלא שנמצאו שם אנשים מבנ"י בשעת החופה, ולפי המבואר בספרי הפוסקים ז"ל אין מציאותם שם משוה אותה א"א גמורה כי הם הקראין מיחדים עדים שלהם ואחד המיוחד שבהם הוא החכם שלהם המסדר הקידושין. והוא בכבודו ובעצמו הוא מפסולי העדות, וגם כי אינו ניתן לה דבר ואינו אומר לשון המועיל. וגם כי לפעמים הכלה היא לפני ולפנים ואין רואה אותה חלא החתן וקרוביה והמסדר הקידושין וכל המזומנים עומדים מבחוץ, כמבואר בס' הפוסקים שדברו בענינים אלו ולפי הנראה אין מנהג מקומותיהם שוה לפי ההפרשיות הנמצאים בתשובות הרדב"ז ומהריק"ש ולמה שנוהגים עתה כפי שהודיעני הרה"ג ר"מ בעוב"י מצרים נ"י. ע"כ בענין כזה שיש חומר א"א מן הראוי להושיב ב"ד ולקרוא את האנשים מב"י שנמצאו בחופת הקראית הזאת ולחקור ולדרוש גופא דעובדא היכי הוה חי להסהודי אתו או למחזי, ואחר החקירה הנאותה בסדר המעשה, אזי יורו המורים אם היתה מקודשת להקראי כדת של תורה, ואז ודאי שיש לכופו להנושא הב' להוציאה מביתו ולאשווי בניו אשר יוליד ממירים ודאים. וקודם לזה לא היה מן מן הראוי אלא להפרישם זה מזה עד שיתברר דינם. וגם צריך חקירה אם נתגרשה מהקראי ובעדים שלהם או אם נתאלמנה

ואולם מעכ"ת שיח"ל וב"ד רבה מעה"ק ירושת"ו בהיות פשיב"ל שהקראין אסורים לב"ק ואיסורם איסור עולם, וברירא להו דאפילו בדיעבד אם עבר ונשא כופין איתו להוציא, ע"כ לא חשו לחקור על קידושיו של הקראי הא' בעל הקראית הזאת איך היה מעשה במציאות האנשים מבני ישראל. ואם קידו' היה כדת של תורה, וכל לגבי דידי לא כן אנכי עמדי ולדעתי גם אם לכתחילה אין ראוי למהר להכניסם בקהל ה' מ"מ בדיעבד אם עברו ונשאו קראי לישראלית או קראית לישראל אין בנו כח לכופו להוציא וחוששני לגט מעושה ובפרט אם נשאת ע"פ הוראת חכם שסמך על הוראת הרבנים המתירים כנ"ד שהורה זקן הרב פחד יצחק נ"י והתירה וכמו שאבאר להלן

והנה לימים שעברו הן בעודני בעוב"י טראבלס המערב יע"א כשאול נשאלתי בענין זה מאחד המיוחד מדייני עוב"י תוניס יע"א והשבתי בקיצור נמרץ מה שנראה לע"ד. ואחר זמן רב כשבא לידי ספר פני יצחק ח"ו וראיתי מה שכתב בזה בסוה"ס אנכי העירותי עליו בקיצור נמרץ (הלא היא כתובה בסימן דלעיל) ועתה כי נתחדשה הלכה ומענותנותיה דמני"ר בקש מאתי לעמוד על דעתי, והגם כי הנני טרוד בעסקי הצבור ובדינים אחרים, לעשות רצונו חפצתי והנני בה לבאר דין זה ויהי הקצר אמיץ לפי העת והזמן, ובטרם בואי לברר וללבן דעות רבני הפוסקים ז"ל האוסרים והמתירים רואה אנכי דכל חיליה דמני"ר אשר עמד כגבור ערוך למלחמת מצוה, הוא ע"פ מ"ש הרבנים ב"ד רבה מעה"ק ירושת"ו שסמכו על מעשה רב רבינו הגדול מהר"מ סוזין ז"ל שחתרו הרבה בזמנו להסתפח בנחלת ה' ולא הסכים להתירם ככתוב בגזרתם, ומעכ"ת שיל"א הראה לנו מוצא השמועה הזאת שהוא באה בספר שדי חמד בחלק י"א אות ב' (ואינו מצוי אצלנו) שהרב המחבר ז"ל כתב שאם אין זכרונו מכזב שמע בקטנותו מפום רבנן שזה היה מעשה בזמן מהר"מ סוזין ז"ל וב"ד ולא הסכימו להתיר ע"כ. ועל זה סיים רו"מ נ"י הרי דמשנים קדמוניות לא מצאו להם היתר כלל וכל חכמי ירושלים ובראשם הגאון מ"ס המלך ז"ל הסכימו דאיסורם איסור עולם ופלא בעיניו איך הרב פני יצחק נ"י לא ידע מהסכמה זאת וכו' כיעו"ש. והפלאה זאת איני יודע מה היא אחרי כי הסכמת הרב הגאון מהרמ"ס ז"ל לא הובאה בשום ספר וגם רבני המאספים כל תקנות והסכמות עיה"ק לא הביאוה, ואין כאן אלא מה שהעיד בגודלו הרב החח"ם ז"ל ממה ששמע בקטנותו ואין כדאי לבנות עליה דיק ולשפוך סוללה, כי אולי לא כיוין לבו. ואף אם נכונה השמועה הזאת מי יודע טעמו ונימוקו של תנא דידן תנא ירושלמאה ז"ל ואולי נתברר לו שם ודאי ההוא שבא לקבל דב"ת אמו היתה נשואה בעני ישראל ונתגרשה בדיניהם דלכ"ע הוי ממזר ודאי, וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו (בב"ב דק"ל) אין למדים הלכה מפי מעשה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפילו אי איכא פסקא דדינא אמרינן התם דאמ"ל רבא לר"פ ולרב הונא כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מניה וכו' כ"ש בענין זה שאין לפנינו נא פסקא דדינא ולא מעשה ב"ד. וביותר יפלא בעיני על הרבנים ב"ד רבם מעה"ק ירושת"ו ונוגה להם הרה"ג ראב"ד כמהר"ר וידאל אנג"יל כ"י שגזרו בגזרת עירין לכיפו לגרש להקראית הזאת וכל חיליהו על מעשה רב רבינו הגדול מהרמ"ס ז"ל אף כי לא כראה בעליל שום הסכמה ושום מעב"ד מהרב ז"ל, ואין כאן אלא שמועתו של הרב חח"מ עדיף מנביא שגם הוא ז"ל לא ברירא ליה עד שכתב אם אין זכרוני מכזב. ומי יתן והיה לבבם זה לאסור הממזרים הודאים של עיר קורפיו אשר שם נמצא גזרת הרב האב"ד כתובה וחתומה בכתובתם ומעשה רב של כל הרבנים הבאים אחריו, ובכל זאת חתר הרב הנז' כ"י למצוא להם התר. ואף שעמדנו בכל עוז עם חברי הרבנים להחזירם לאיסורם כמבואר בספרי תעלומות לב ח"ג בקונטריס מעלת היוחסין, מ"מ אהנו מעשיהו ולא שמעו בקול מורים ובכח הפסק ההוא נתערבו