שו"ת תעלומות לב חלק ד רנב

לנד"ד שאין אנו יודעים טעם הפסק, ומכ"ש שגם אם ידעי' גופא דעובדא היכי הוה לא נוכל להחליט ולומר שטעו, דהא איכא כמה מהפוסקים ראשונים ואחרונים דסברי מרנן לאסור אין לנו לסתור פס"ד

ולדידי היה נ"ל לומר דאעיקרא קו' החת"ס ליתא ואין אנו צריכים לחילוקו ואנא דאמינא דכל דחזינא טעותא בדינא או בסברת הפוסק הראשון ונתברר לנו טעותו לא מבעיא דלא עבדי' כותיה אלא איכא למימר דגם מקרע קרעינין ליה, והחילוק הוא מבואר דמ"ש רבא בב"ב היינו לדיני ממונות, וכן מוכח מפי' רשב"ם דכת' כי אתי פסקא דדינא כלומר שפסקתי ומסרתי ביד בע"ד לראיה ובדי"מ כיון שיש בו חילוקים רבים שהדין משתנה בהם וגם אומדנות וכיוצא, אע"ג שנמצא בו פירכא אין לקורעו משום דעדיין איכא למימר דלא טעה הדיין ומעשה שהיה לאו הכי היה, אי שהדיין ראה ונוכח כי זה האמת וכיוצא בדברים אלה לכן לא גמרי' מינה, וכן כל כיוצא בזה, משא"כ בקדוש החדש דליכא למימר ביה שום צד דודאי לא קדש את החדש אלא מפני שנראה לו הדין לקדשו, ואם באים אנו לסתור את דינו ע"כ הרי אנו משוים אותו טועה ובכה"ג אמרי' דאין לנו לדון אחר פס"ד של ב"ד

וכ"ז הוא לשיטתו דהגאון חת"ס ולפע"ד אין אנו צריכים לשום חילוק דהא גם בב"ב אמרי' מקרע לא חקרעוני, דלסתור הפס"ד עצמו לנדון שפסק הב"ד בזה אין להסתפק דודאי לא סתרי' ליה ועבדינן כותיה אלא דלמגמר למילתא אחריתי כיוצא בה אמרי' אין לדין אלא מה שעיניו רואות, ועובדא דר"ה הינו לסתור פס"ד עצמו של ר"ג ולהא הוא דאמרי' אם באים אנו לדון, וכמעט תמוה הוא בעיני מה שהוצרך החת"ס לחלק בזה, ולדידי נ"ל פשוט מאד כדאמרן. (כעת לא נמצא אצלי ס' החת"ס לראות בשרשם של דברים ואבקשה מאת אדוני כי ייטיב נא לראות בדבריו ולשפוט ברוחב בינתו ובפלס שכלו הישר אם צדקו דברי)

ואיך שיהיה באופן דנד"ד שאין הפסק לפנינו ואין אנו יודעים גופא דעובדא היכי הוה ומאי טעמיהו דרבותינו הראשונים דאסרום, דאיכא למימר שנתברר להם שהיו ודאי ממזרים, ואפי' אם נאמר שבלתי שום בירור אסרום דסמכו על האוסרים מאן לימא לן דסברו מרנן דאף אם קדשו אמרי בהו דאין קדושיו קדושים כגונא דנד"ד, וא"כ מילתא כדנא אי אפשר לנו לפסוק את הדין עפ"י עדות שאינו מבורר ומפורש כל צורכו, ושפיר דן מרן הגאון תדב"א הי"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק

ולולא דמסתפינא היתי אומר עדיפא מינה דאף אם נניח כי הסכמה רבותינו שבארץ ישראל הראשונים היתה לאסור איסר גמור על הב"מ ולפוסלם לבוא בקהל בכ"מ, מ"מ אין אנו חייבים לדון תמיד כהוראתם דאטו מי עדיפי מגברי דאתו מחמתיהו הלא הם הפוסקים הר' ואח' אשר דברו בקדשם בענין זה ואסרום ובכל זאת הנה קמו אחרונים והתירום עפ"י ראיות מופתיות. ומעתה אם רבני ירושלים תקיפי ארעא דישראל שבאותו זמן לפי כח הבנתם הכריעו כס' האוסרים, לא מפני זה סתמו טענותיהם של כל החכמים הבאים אחריהם לבטל את דעתם, וכלם רשאים להכריע לפי הנראה להם ולדין ולהלכה ומעשים בכל יום שזה בינה וזה סותר, וכ"ז הוא אם הינו יודעים טעמם והכרעתם מכ"ש עתה שאין אנו יודעים אין לנו אלא להחשיבם בכלל האוסרים: ותו לא, אבל להחליט בפשיטות מבלי להרהר ולחקור על המעשה איך היה דבר כזה לא נאמר ולא יאמר ותורה היא וללמוד אנו צריכים

אולם אם באמת המצא ימצא כתוב כי החליטו באותו זמן וקבלו עליהם לאסור את כל בני מקרא אשר ימצאו בירושת"ו אם קבלה נקבל, אך עד הלום לא מצינו שום הסכמה מרבני עי"ק בדין זו. הגם הלום ראיתי להרה"ג מפי אהרן הי"ו שהרבה להשיג ע"ד כת"ר שליט"א וכת' ומ"ש מני"ר כי לא כל הקראים שוים וכו' דבריו אלו מרפסן איגרי דלאו סיפא רישא וכו' דמני"ר העיד בגודלו וכו', וא"כ מאי אהני ליה למני"ר כל הנך פוסקים שאיבה וקבץ וכו' עי"ש ובמחכ"ת לא דק בזה דהא מרן הגאון אסיפא דדינא אסיק למילתיה וכת' מ"מ אמינא שאחר וכו' הא ודאי שאין אנו יכולים לכופו וכו' אלא גודא רבא שדינן עליהו להפרישם עד שיתברר הדין ואחר החקירה והדרישה וקב"ע מהאנשים הראשונים שהיו נמצאים בשעת קידושיה עם הקראי הראשין וכו', הרי להדיא שלא היה דעתו להתירם בשופי אלא דעכ"פ לברורי מיהא בעי ולא לכופו לגרש דהוי גט מעושה, ולכן הביא להקת הפוסלים דס"ל להתיר להורות דאין הדין פשוט לאוסרה, מה גם אחר שנישאת בהוראת חכם עדי יתברר הדבר היטיב, ואם באמת נתקדשה בעידי ישראל או שיתברר לנו דנטמע בהם ספק ממזרת הא ודאי אסרי' להו. ובטרם החקירה אף אם נניח דמנהג אבותיהם בידיהם (משא"כ האמת, ואנכי הרואה כיום שאינם מקורבים אל הרבנים כו"ע) מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשמא לא נתן ולא אמר. והטעם הב' שכיון שמתקרבים אל הרבנים, אין זה אלא השערה, וכבר כתבנו ס' מהרש"ך ומהריק"ש להיפך מזה, ומרן תדב"א לא אמר הכי אלא לחומרא למיחש מיהא ולא להתירם לבוא בקהל בשופי, אבל במקום שבזה תצא לנו תקלה כי הכא דעל ידי השערה זו נכשיר גט מעושה וזה ודאי יגרום להרבות ממזרים ודאים בזה לא עלה על הדעת לומר דנסמוך על השערתנו ונתיר אשת איש, וא"כ כדי לכופה ולהחזיקם לודאי ממזרים, צריך דו"ח בלי ספק

ובדרך אגב עמדתי על דברי הרה"ג המחבר בזה שתמה על דברי מהריק"ש והניח דבריו בצ"ע, ואנכי הרואה לפי קוצר השגתי אמינא דדברי מהריק"ש צדקי יחדיו דאיהו על דברי מהר"ש גאביזון קאי דכת' להכשיר את הקראים לעדות, ולמדה מדברי הרמב"ם דס"ל דלכל דבר שהם מודים מצטרפים עמנו לעדות והינו דאמרי' עד אחד כותי ועד אחד ישראל כשר ומהי"ט מכשירינן לעד כותי ומינה דן הר"ש גאביזון להכשיר את הצדוקים, ועלה השיגו מהריק"ש דמדברי הרשב"א מוכח להיפך דע"א כותי לא מהני לעדות בקידושין אפי' לעד חתימה שהוא מדרבנן וזה פשוט לכל ישר הולך בדבריו ולא דבר מהריק"ש על כותי חבר כלל, דוק בדבריו ותשכח דהכי הוא אלא מה שאני מתקשה ע"ד המהריק"ש הוא דלמה הוצרך להביא דברי הרשב"א בזה אחרי שרש"י ביאר כדברי הרשב"א וכו' ועד כותי אינו כשר לקידושין וכו', ואולי מפני שמבואר יותר

תו חזיתיה להרה"ג המחבר אהרן הוא הקרוש שחזר להכריח ולקיים דבריו הראשונים בד' מרן בהלכותיו שסובר דהקראים הם הכשרים לעדות ובנה יסודותיו על