שו"ת תעלומות לב חלק ד רנא

דברי הב"ד שבירושת"ו וכו' עי"ש. ואנא דאמינא גם לזה יסלח אדונירם דלא כיון יפה דע"כ לא כתב מרן הא"ח נפשנו הכי אלא לחומרא כדי לחוש בתר ס' ממזרות כל היכא דאי אפשר לנו לברר משא"כ היכא דליכא עדות ברורה לפנינו על הקדושין הראשונים, וכבר נתקדשה לשני, בכה"ג ודאי לא נסמוך על השערתנו ולומר דעודנה בחזקת אשת איש וקדושי שני לא חיילי ולכופו לגרש ולדון כפיה זו ככפיה דעפ"י הדין, אלא אדרבה אזלי' לחומרא ומוקמי' לה בחזקת מקודשת לשני עד שיתברר לן גופא דעובדא היכי הוה, וכל עוד שלא נתברר לן אמרי' דבעיא גיטא מעליא, ואם נכוף אותו הוי גט מעושה והרי הוא כמאן דליתיה, וכל דאפשר לברורי מבררינן

עוד הביא לנו הרה"ג המחבר מ"ש מרן ומור"ם ז"ל באה"ע סי' מ"ב ס"ד דאפי' יחד עדים יכולים אחרים שראו המעשה להעיד ע"כ, והרואה יראה דאין משם ראיה, חדא דלא פירשו מרן ומור"ם למילתיהו דאפי' בדאיכא קרובים ופסילים ולא יחד עדים כשרים מצו אחרים להעיד, ועוד דהא סיים רמ"א שם וכ' וצריכים העדים לראות וכו' ואין הולכים בזה אחר אומדנות וכו', וכ"ש בנד"ד דאיכא אומדנות להיפך לבטל הקדושין הראשונים, ומדברי הפתחי תשובה אדרבה הוי תיובתיה דכ"ת וז"ל, ועכ"ז יראה לע"ד שראוי להזמין עדים לכתחילה בקדושין כמו בגיטין מטעם שעל הרוב עומדים בשעת קדושין גם קו"פ ויש לחוש למ"ש הריטב"א ז"ל (קדושין ד' מ"ג) וכו' דגבי קדושין יש סברא לומר דאפי' אי למחזי אתו עדות כולם בטל, ומסיק שם דיש להחמיר כדעתו וכו' ועוד לפעמים שהמסדר והשושבין פסול קורבה, והעולם עומדים מרחוק במזמוטי חתן וכלה ולא רואים ולא שומעים שום קדושין וכו' עי"ש ע"כ, ומינה לנד"ד נפ"ל במכ"ש מכמה טעמי, חדא דודאי איכא פסולים וגם דאולי יחדו עדים פסולים משלהם וכדכתב מהרש"ך וגם דחשודים בעיקר הקדושין שאינם עושים כדת, ומסדר הקדושין והעדים אינם יודעים ואינם מדקדקים בדיני קרובים כראוי, ועוד דאיכא למיחש שנתיחדו בחדר, וכל העולם לא ידעו ולא ראו מאומה מהקדושין, ועל כל אילין בודאי הגמור דלא מהני ולא כלום מציאות כמה מישראל בשעת הקדושין

איברא שבד"ה ועיין בתשו' ח"ס מכשיר אפי' ביחד עד פסול, דאשה מקודשת עפ"י עדות כל העומדים שם במזמוטי חתן וכלה, ומסיק דכל אנן סהדי פסולים וכשרים מצטרפים, ואין צריך בו דין עדות ואינו נפסל בצירוף קו"פ עי"ש, מ"מ בנ"ד לית דין ולית דיין שיאמר דאפי' לא נתיחדו עדי"כ יהיו קדושיו קדושין, וע"כ לא אמרי' להכשיר אפי' ביחד עד פסול אלא משום דאמרי' דלאו כל כמיניה דמסדר קדושין ליתד לעדות קו"פ שהחתן וכלה ממאנים בו, ודבר ודאי הוא דהקראים אינם ממאנים בעידיהם ולגבי דידהו לא שנא להו בין עדיהם לעדי ישראל, ומכ"ש למ"ש מהרש"ך דאדרבה טפי ניח"ל בעדיהם, ועד כאן נמי לא הכשיר הפ"ת בעדי מזמוטי חתן וכלה אלא משום דכיון דאשה זו נכנסה לחופה ויצאה בחזקת נשואה בלי ערעור בכה"ג אמרי' ודאי שקדושיה היו כדת של תורה בלי פקפוק, משא"כ הכא דיש לחוש באופן הקדושין, ומה גם דאיכא למיחש שמא נהגו כמנהג אחיהם הבני מקרא שמתיחדים בחדר מיוחד, בכה"ג פשיטא ופשיטא שכל שלא נתיחדו עדי"כ מציאותם שם לא משוה להו עדים, ומהי"ט נמי לא שייך לומר אנן סהדי, ואעפ"י שלא נתיחדו עדיהם כל שלא נתיחדו בפי' עדי ישראל לא הוו קדושין, וז"פ וברור ובזה נסתרו כל השגות הרה"ג רבי אב"א כמובן

ומ"ש להשיג עוד דהוראת חכם לא מהני בזה כיון דאיכא אומדנות שנתקדשה בעדי ישראל, כבר מלתנו אמורה דהכא ליכא שום אומדנא ואדרבה להיפך איכא אומדנות שלא נתקדשה בעדי ישראל, ומינה גם חזרתו לאיסור לא מהני כלום כיון דכל טעם חזרתו היתה משום שנתקדשה בעדי ישראל וכמבואר יוצא מתוך דברי הפוסק הראשון, רב קשישא הרה"ג פחד יצחק וכבר כתבנו דאין מציאותם משוה אותם לעדות, וא"כ נפל פיתא בבירא, והפסק הראשון במקומו עומד וזו אינה צריכא לפנים

עוד כת' להשיג המחבר רבי אב"א נר"ו עמ"ש עט"ר ע"ד הגאון המפורסם בשדי חמד שאולי לא כיון לבו וכו', וכת' ע"ז הרה"ג המחבר דמה יענה וכו', ומה יענה וכו' וגם כי זה נקרא הלכה למעשה. לע"ד איני רואה פה שום השגה, אחרי שעט"ר מרן הגאון תדב"א הי"ו הוסיף לבאר את דבריו וכו' ואף אם נכונה השמועה זאת מי יודע טעמו ונמוקו וכו' הרי זה נקרא מעשה ולא הלכה למעשה, כיון שאין ההלכה לפנינו לדעת ממנה אופן השאלה שעמדה לפניהם באותו פסק וטעם האיסור שאסרום ומכ"ש בנד"ד שכבר נישאת ואנו באים לבטל הקדושין עפ"י הוראה זו. א"כ כדי לעשות מעשה גדול כזה באיסור אשת איש. ודאי צריך בירור בדבר אם גם בכה"ג אמרו למילתיהו רבותינו הראשונים ז"ל ובטרם שיתברר לפנינו הדבר אם נכוף אותו לגרשה הוי גט מעושה. ובזה אזדא לה גם סתירת הגאון מהר"ש אלפאנדרי הי"ו שהחריד חרדה גדולה ע"ד אלה וסו"ד מסיק ואף למה שנראה מדבריו די"ל וכו' הא ודאי לא שכיח, והרואה יראה באיזה דרך רצה לדחות דברי מרן תנא דידן בדחיקא של קש באומרו לא שכיח, אין זה אלא מאהבת הנצוח דבריו פורחים באויר, ואנא דאמרי שכיח ושכיח. מה גם דהגאון שדי חמד זצוק"ל, אמר כי זכרון עובדא זאת הוא מימי ילדותי, וגם לא פירש שם בדבריו אם בלא נתקדש בעדי ישראל היה האיסור, וא"כ גם בזה כבוד תורתו נקי ואין כאן השגה

ובהיותי בזה ראיתי מ"ש מו"ר בסה"ג תעלומות לב ח"ג ד' ב' ע"ב שהביא לן מ"ש הגאון חת"ס ז"ל לישב ב' הסוגיות דסתרי אהדדי דבמס' ר"ה אמרי' אם באים אנן לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכים אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד וכו', אלמא דכל מעשה ב"ד שנפסק בב"ד אין להרהר אחריו, ואדרבה צריך להחזיק בההוא פסקא ולמעבד כותיה ואלו בב"ב אמרי' כי אתא האי פסקא דדינא דידי וכו', שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וע"ז יצא הגאון חת"ס לישב דמ"ש אין לדיין אלא מה שעיניו רואות היינו בדידעינן טעמא דדינא וחזינא פירכא בדינא בכה"ג אמרי' אין לדין אלא מה שעיניו רואות אבל היכא שאין טעם הפסק לפנינו, ולא איתברר לן טעות מחזיקינן פסק דינא, והיינו דאמרי' בר"ה אם באים אנו לדון וכו', וא"כ דון מינה ואוקי באתרין