שו"ת תעלומות לב חלק ד רמז

כל הארץ, וא"כ משו"ה איכא למימר דמאי דא"ל אח"ך אי טרפי לך מינך וכו' ודאי פטומי מילי הוא ולהשביחה בעיני הלוקח הוא כונתו. משא"כ הכא שכבר נגמר המקח בסתם בלי שום תנאי ואחר המעשה מעצמו נתחייב הלוקח והתנה כן בכה"ג ודאי ליכא למימר פטומי מילי את"ד יע"ש. ולפי דברי הרי"ף ז"ל לענ"ד אין צורך למה שנדחק מרן ז"ל לפרש בדברי הרמב"ם דאיירי בדקנו מיניה דלוקח דאל"כ הוי פטומי מילי וכו' יע"ש, שהרי כבר נתבאר מדברי הרי"ף ז"ל דשנייא דא מן דא כמ"ש. ואולם דעת רבינו הגאון ז"ל נראה ברור דקאי בשיטת הרי"ף ז"ל דמחלק בין רישא לסיפא בין התנה קודם המקח להתנה אחר המקח אמנם נראה ברור דס"ל לרבינו המחבר ז"ל דבעי קניין מיד הלוקח כי היכי דלא ליהוו פטומי מילי וכאשר הבינו מרן ז"ל ודעימיה בדעת הרמב"ם ז"ל, והוא מבואר כן ממ"ש רבינו הגאון המחבר ז"ל כאן בסוף השער הזה וז"ל, ולעולם לענין חזרת הקרקע צריך אותו חיזוק, דלעולם מילי גרידתא בלא חיזוק אחר פטומי מילי נינהו וכו' עכ"ל, הרי בהדייא דס"ל כדעת מרן ז"ל דבמילי גרידתא לא מיקנייא וצריך קנין או חיזוק אחר, וכן הוא מבואר דעת ר"ח ז"ל דלאחר גמר המעשה בעי קניין כמו שהביא בשמו בהג"א שם בפ' אז"ן יע"ש, וגם נראה דבצד אחר פליגי הרי"ף ז"ל עם רבינו הגאון המחבר ז"ל, דהיינו שלדעת הרי"ף ז"ל מבואר דכיון דסיפא איירי בדהתנו אחר המכר לא שנא התנה לוקח ל"ש התנה מוכר, דאם אפי' התנה מוכר מותר כיון דהוי לאחר מעשה ואין בידו לקיים דבריו אם לא שיודה לו הלוקח, ואולם מדברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דאפי' אחר המכר צריך שיבא התנאי מאת הלוקח לבד ואם התנה מוכר אסור אף לאחר גמר המכר, וזה מבואר ממ"ש לקמן סי' וז"ל ותדע לך דהיכא שהלוקח נתנדב מאיליו יכו' הפירות מותר ללוקח וכו' ואפי' נתחזק המוכר ממנו בכל חיזוקים שבעולם כדי להחזיר לו הקרקע כיון שבתחילת התנאי מן הלוקח יצא וכו' ולא יצא מן המוכר מותר הלוקח לאכול הפירות וכו' אלא תחילת התנאי הוא העיקר שאם התחיל מוכר אסור ואם התחיל הלוקח אחר שנשלם המעשה מותר וכו' עכ"ל, הרי בהדייא דאפי' אחר שנשלם המעשה אם התנה מוכר אסור אפי' שאין בידו להכריחו ללוקח אם לא יודו לו, ומשו"ה הוכרח לפרש דברי אמימר דאמר דמאי דאמר רבא סיפא מדעתיה דהיינו נעשה כמאן דא"ל מדעתיה שפירושו הוא דלעולם בעינן התחלת התנאי שיהא מדעתו של לוקח אלא שאם התחיל הלוקח בתנאי החזרה ואח"ך ביקש המוכר ממנו שיחזיק לו בחיזוק גמור כדי לקיים דבריו הו"ל כאלו מדעתיה ג"כ נתחייב הלוקח בחיזוקים והוה ס"ד לומר דכיון דהלוקח מילי גרידתא קאמר ועד שלא נתחזק ממנו המוכר היה יכול לחזור בו הוה מצי למימר פטומי מילי נינהו, וא"כ הו"ל ממש כתנאי הבא מן המוכר, קמ"ל דלא אמרי' הכי כיון דהוי אחר גמר המקח וכבר התחיל הלוקח בתנאי הו"ל כאילו מדעתו נתחייב ג"כ בחיזוקים, אמנם אם התחיל המוכר אז ודאי דאפי' אחר גמר המקח אסור. ונראה לי טעם לדברי רבינו המחבר ז"ל דס"ל שדברי רבא דקאמר סיפא דא"ל מדעתיה באו בדיוק, ופי' מדעתיה היינו שהתנה הלוקח דוקא ולא מוכר, דאם איתא דלאחר גמר המעשה לא שנא מוכר ל"ש לוקח מותר א"כ לימא רבא סיפא לאחר גמר המקח ורישא קודם גמר המקח, וכמו שהק' הראב"ד כן לפי' הרי"ף ז"ל הביא דבריו הר"ב ז"ל בש"מ לב"מ דס"ו יע"ש, ואולם לפי דברי רבינו ז"ל אזדא ליה קו' הראב"ד ז"ל דלעולם גם לאחר גמר המקח אם התחיל המוכר בתנאי אסור, ותדע דקודם המכר אף אם התנה לוקח אסור, ולא הותר כשהתנה לוקח כי אם דוקא לאחר גמר המעשה ומשו"ה דייק רבא במימריה ואמר סיפא דא"ל מדעתיה לבד, ולא אמר רישא דלא א"ל מדעתיה דהיינו שהתנה מוכר ולא לוקח, דגבי רישא בין מדעתו ובין שלא מדעתו דהיינו בין התנה מוכר בין התנה לוקח אסור כיון שעל דעת כן נגמר המקח משא"כ לאחר שנגמר המעשה אז ודאי אם התנה מוכר אסור ואם התנה לוקח מותר. ומדברי ר"ח ז"ל שהביא בהג"א בפ' אז"ן היה נראה לי דהוה ס"ל דאפי' לאחר גמר המעשה דמותר היינו דוקא אם התנה לוקח ולא כשהתנה מוכר, כדעת רבינו הגאון המחבר ז"ל שהרי לא נקט בדבריו כי אם שהתנה הלוקח מעצמו וכו' יע"ש, אמנם לפי מה שהביא הר"ב ז"ל בש"מ שם משם הרמ"ך ז"ל וכתב שהוא מיסוד רבינו חננאל ז"ל הנה מבואר שם דאחר המקח אפי' התנה מוכר מותר דכיון דהוי לאחר גמר המעשה הו"ל כאילו התנה הלוקח מעצמו, דאילו לא היה רוצה לוקח לא היה מודה לו יע"ש, והיינו ממש כדברי הרי"ף ז"ל בתשו' הנז' שזכרנו, וכן הוא מבואר דעת ראב"ן ז"ל דצ"ו ע"ג דלאחר גמר המקח לא שנא התנה מוכר ל"ש התנה לוקח מותר, ואי קנו מיניה דלוקח חייב להחזיר, ואי לא מצי למימר פטומי מילי בעלמא נינהו יע"ש, והיינו כשיטת ר"ח ז"ל

עלה בידינו מכל האמור ג' סברות בדין זה, דלדעת הרי"ף ור"ח לפי מ"ש הר"ב ז"ל שם בשם הרמ"ך ז"ל וכן הוא דעת ראב"ן ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש מרן ז"ל, כולהו ס"ל דהדבר תלוי בין התנו קודם המכר להתנו אחר גמר המכר דכשהתנו אחר גמר המכר בין התנה לוקח בין התנה מוכר מותר, כין דהתנאי בא אחר שנגמר המעשה אפי' התנה מוכר הו"ל כמו שהתנה לוקח, כיון שהדבר תלוי ברצונו של ליקח, אלא דבזה יש הפרש בין הרי"ף ז"ל לר"ח וראב"ן ז"ל, דלהרי"ף ז"ל בתשו' הנז' המבואר דאפי' בלא קנין הוי התנאי גמור וחייב להחזיר, ולדעת ר"ח וראב"ן ז"ל מבואר דעכ"פ בעי קנין כי היכי דלא ליהוי פטומי מילי כאשר מבואר בדבריהם יע"ש, ודעת הרמב"ם ז"ל אפשר דקאי בשיטת הרי"ף ז"ל רביה דבלא קנין הוי ג"כ תנאי הלוקח קיים כיון שלא הזכיר קנין בדבריו, ובה' מכירה קאי דעכ"פ הו"ל לפרש דבעי קנין אם איתא דס"ל דבעי קנין כדי שיהיה התנאי קיים, ואף שמרן ז"ל בכ"מ ובב"י ומוהריב"ל ז"ל ושאר רבני אחרונים ז"ל, כתבי בפי' דברי הרמב"ם דאיירי בדקנו מיניה, הנה לענ"ד עדיין יש לומר שאילו היו רואים דברי הרי"ף ז"ל במקומם שכתב בפי' דאפי' בלא קניין מהני והתנאי קיים אפשר שלא היו נדחקים לומר כן בדברי הרמב"ם ז"ל ומ"מ לדעת כל הגאונים הנז"ל מבואר דלאחר גמר המקח מותר הלוקח לאכול פירות בין שהתנה מוכר ובין שהתנה לוקח וחייב להחזיר הלוקח לזמן שקצב עמו להחזיר, למר בלא קנין ולמר דוקא בדקנו מיניה, דבלא"ה הוי פטומי מילי וכאמור. הסברא השנית היא