שו"ת תעלומות לב חלק ד רמו

בערכין דל"א ע"א, הרי זו כעין ריבית והתניא ה"ז ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו, אר"י ל"ק הא רבי יאודה והא רבנן, ושם נחלקו התו' ז"ל ר"ת ז"ל עם רש"י ז"ל, דלר"ת הא דקתני ה"ז רבית גמורה אינו אלא מדרבנן, ולדעת רש"י הוי ריבית דאורייתא יע"ש, ודעת רבינו ז"ל הוא דהוי ריבית גמור מדאורייתא, אלא שבבתי ע"ח התורה התירתו שהרי דומה דין בית בבתי ע"ח למכר ע"מ להחזיר כשהתנה המוכר דאם אכל הלוקח פירות הוי ר"ק כדפסק לקמן כרבינא דחשיב ואפיק פירי ומטעם דהוי ר"ק כמ"ש בפי' לקמן, ודלא כמ"ש התו' ז"ל שם בפ' הריבית דס"ז ד"ה פירי, דרבינא דאפיק פירי לאו מטעם ר"ק אפיק אלא משום דהוייא מחילה בטעות יע"ש, והתו' אזלי לפי שיטתם שפי' כאן בערכין דמאי דקתני בברייתא ה"ז ריבית גמורה היינו מדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שם בב"מ, וכן פ' הטור ז"ל ביו"ד סי' ובח"מ סי' ר"ז, ודעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל הוי כדעת רבינו ז"ל דהוי ר"ק כמו שהביא מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ז סי' סי"ג יע"ש, ועיין שער י"ז ס"ג

יד) ומ"ש רבינו הגאון ז"ל ומשפט כל קרקע שבעולם בשאר כל ארצות וכו' זה פשוט דבשאר ארצות לא היה נוהג בו דין גאולת שדה אחוזה ובתי ע"ח כי אם בארץ ולא בח"ל אף בזמן שהיובל נוהג דקרא כתיב ובכל ארץ אחוזתכם וכו', וא"כ חזר הדין דמכירת בתים בח"ל אף בזמן שהיובל נוהג הוי דינו כמו אם מכר עתה בארץ בזמן שאין היובל נוהג שלא חייבתו תורה למוכר להחזיר, ולזה כתב רבינו ז"ל דאם התנה עמו המוכר להחזיר לזמן שקצץ עמו בין בזמן שהיובל נוהג כשהוא בח"ל ובין בארץ בזמן שאין היובל נוהג, הריזה מחזיר כפי תנאו אלא שאסור הלוקח לאכול הפירות משום איסור ריבית, וכבר ביארנו לעיל ס"ג בשער זה שדעת רבינו הגאון ז"ל דאע"ג דהמכר והתנאי קיים מ"מ הפירות הוו ר"ק, והיינו ודאי לאחר שיחזיר אז נעשה ר"ק כמ"ש לעיל דכשהחזיר אז נתבטל המכר למפרע

טו) ומ"ש רבינו ז"ל, אבל היכא שבתחילה לא נפל ביניהם תנאי בחזרת הקרקע וכו' עד כדגרסי' מכר לו בית וכו' ברייתא בב"מ דס"ה ע"ב מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר והקשו בש"ס מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר רבא סיפא דאמר ליה מדעתיה ע"כ, ופי' רש"י ז"ל דא"ל מדעתיה אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הילכך מותר, דאי נמי חזר וקבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו, אבל רישא שע"כ חייב להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא עכ"ל. וכן פי' הרא"ש ז"ל בהל' יע"ש. ומבואר מדברי רש"י והרא"ש ז"ל דהברייתא מיירי אפי' אם התנאי היה בעת גמר המקח כל שהתנאי בא מיד הלוקח והוא לרצונו, הרי זה לא מיקרי תנאי גמור ומשו"ה מותר, ואף אם מחזירה לו אינו אלא שחזר ומכרו לו מרצונו ולכך מותר, וכן הוא דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל כמו שהביאו דבריהם הנמק"י שם בהלכות, והרב בש"מ לב"מ שם וה"ה פ"ו מה' מו"ל יע"ש, וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל והטור ז"ל יע"ש. ואולם לדעת רבינו הגאון המחבר והרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שרוח אחרת אתם בפי' שמועה זאת, ואף ששלשת הרועים הנז' שנו חכמים בטעמם כאשר אבאר, מ"מ לעיקר דינא דאיסורא שוים הם, דהנה הרי"ף ז"ל בתשו' הנ"מ סי' רפ"ו השיב תשובה נצחת בפי' הלכה זאת דכי אמר רבא רישא דלא א"ל מדעתיה סיפא דא"ל מדעתיה, היינו כונתו לחלק בין אם היה התנאי קודם גמר המקח לאם היה התנאי אחר גמר המקח, דאם היה קודם גמר המקח אסור דודאי ע"ד כן נגמר המכר, ולא שנא התנה מוכר לא שנא התנה לוקח בכל גוונא אסור, כיון דהיה תנאם קודם גמר המקח אף דהתנאי בא מיד הלוקח, מ"מ גם המוכר סמך דעתו על התנאי וע"ד כן מכר והו"ל כאילו התנה המוכר ממש, ומאי דנקט רישא דלא א"ל מדעתיה והיינו פי' שהתנה מוכר ומשו"ה אסור לאו דוקא התנה מוכר וה"ה התנה לוקח, אלא דמשום דקודם גמר המקח אינו מדרך הלוקח שיעשה תנאי זה, ומשו"ה נקט התוספתא דהתנה מוכר שכן הוא מדרך המוכר להתנות שאם רוצה לפדות שיחזירנו לו, משא"כ בסיפא דאיירי אחר גמר שכבר נגמר המקח בסתם בלי שום תנאי בכה"ג מותר בין התנה מוכר ובין התנה לוקח, דאי נמי התנה מוכר הרי אין בדבריו כלום אם לא יודה לו הלוקח כיון שכבר מכרו לקונה בהחלט בלי שום תנאי א"כ אין לאחר מעשה כלום, ומשו"ה גם כי התנה המוכר חשיב כאלו התנה לוקח, כיון דהכל תלוי ברצון הלוקח, ומשו"ה נקט סיפא דח"ל מדעתיה והיינו פי' שהתנה לוקח משום דלאחר מעשה אינו מדרך שיתנה המוכר כלום כיון שאין בידו להעמיד דברו אם לא יודה לו הלוקח אמנם הלוקח דרכו הוא בכך להתנות כן כדי להראות למוכר טוב לבבו שאינו רוצה להחזיק במקח כי אם לרצון המוכר, את"ד יע"ש

וכן נראה להכריח שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה שכתב מכר לו סתם וא"ל הלוקח מדעתו וכו' הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות וכו' כ"ל, והק' עליו הטור ז"ל ביו"ד סי' קמ"ד ובח"מ סי' ר"ז דאינו מבין דבריו, דכיון שמחשיב אותו לתנאי הוי ריבית ואסור הלוקח לאכול פירות אלא ודאי שאין כאן תנאי עכ"ל, והטור ז"ל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל קאי דס"ל בפי' דשמעתתא דרישא וסיפא איירי בעת גמר המקח, ומשו"ה הק' להרמב"ם ז"ל, אמנם להרמב"ם ז"ל לק"מ דהוא ז"ל בשיטת רביה הרי"ף ז"ל קאי דס"ל דפי' הברייתא הוא רישא קודם המקח סיפא כשהתנה לאחר המקח, ובדרך זה כתבו לישב דברי הר"ם ז"ל מרן ז"ל שם בכ"מ ובב"י סי' כ"ז ומוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' ע"ד ומוהרש"ך ז"ל ח"א סי' קס"ט ומוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' רס"ד, ומוהר"א ששון ז"ל סי' מ"ט ומוהר"ם די בוטון סי' ג', וכתבו כן מסברא דנפשייהו והעתיקו דברי הרמב"ם דנקט הדין בלוקח דאה"ן דה"ה אם התנה מוכר אלא משום שאין מדרך המוכר להתנות כן אחר גמר המכר משו"ה נקטיה בלוקח לבד וה"ה מוכר, והנך רואה שטעם זה כתבו הרי"ף ז"ל בהדייא בין לרישא דקתני אסור כשהתנה מוכר וה"ה לוקח, וכן בסיפא דקתני לוקח וה"ה מוכר יע"ש. והנה מדברי הרי"ף ז"ל שם יש ללמוד דאין צריך קנין שיקנה הלוקח להחזיק בתנאי זה כי אם דאפי' בלא קנין חייב לקיים תנאו ולא אמרי' פטומי מילי הוא כדאמר רבא שם גבי ההוא עובדא דמכר ליה שלא באחריות שכתב שם דבשלמא התם הא קא חזינן למוכר שפי' ומכר שלא באחריות שלא כדרך