שו"ת תעלומות לב חלק ד רמד

תנאי החזרה וכו' שפיר י"ל דבמתנה ע"מ להחזיר שפיר דמי להתיר התוספת וכו', את"ד. ובסו"ד הביא שראה למורי ועט"ר הגאון מרן זצ"ל בסי' י"ח שהביא להקת הפוסקים דס"ל דגם בכה"ג דאם רצה המלוה לזכות במקח ולא להחזיר דלא מפקינן מיניה ולפי"ז צ"ל דכל הני רבוותא לא ס"ל דמכר ע"מ להחזיר מהני להתיר איסור ריבית וכו', את"ד יע"ש באורך. ואחרי נשיקת עפרות ר"ק אנכי בער לא זכיתי להבין אמריו דאעיקרא החילוק שחילק כדי לקיים דינו של הרב מח"א ז"ל, הנה מלבד שבדברי הרב מח"א ז"ל שהוא בעל השמועה ומימרא זאת, אין אנו יכולים להעמיס את דבריו דבהדייא קא, משתעי הרב מח"א ז"ל גם בשאוכל הפירות בהיות הבית ביד הלוקח, ואפי"ה ס"ל להרב מח"א ז"ל דכל דהוי בלשון ע"מ דשפיר דמי ואילו הוא ז"ל כתב דכל כה"ג אליבא דכ"ע אסור אף דהוי בלשון ע"מ יע"ש, וא"כ אם בעל המימרא אינו מקבל החילוק מה לנו לדחוק אנפשין בשינוי דחיק, ובר מן דין דעיקר דבריו אלו לענ"ד אחרי המחי' הם היפך כל דברי הראשונים ז"ל, שהרי המונח שהניח דבתנאי החזרה אם אינו מחזיר מתבטל המכר ואם מחזיר מתקיים המכר, דבריו אלו הם היפך דברי התו' והרא"ש ורש"י ז"ל בפ' אז"ן, ורב עמרם גאון בתשו' והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל בתשו' כאשר זכרנו דבריהם למעלה שכולם כתבו בפי' דמאי דהוי צד אחד בריבית לר"י אינו על צד שאם יבא המוכר להחזיר מעותיו ולא יחזיר הלוקח את הקרקע, שהרי בצד זה גם לר"י אסור וליכא למ"ד דמותר שהרי על תנאי זה מכר וכל שלא החזיר הרי לא נתקיים התנאי ולא נתקיים המקח מעיקרא ובכה"ג אפי' לרבי יאודה אסור שהרי נתבטל המקח למפרע ואין בצד זה צד היתר לר"י, ודין זה בין שאוכל הלוקח הפירות דהוי הפירות רבית גמורה כיון שלא היה כאן מכר אלא על תנאי זה, ובין שאכל המוכר הפירות דליכא משום ריבית מ"מ המקח קיים כשמקיים התנאי דוקא, וכמו שפ' הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה יע"ש, ולא אמרי' צד אחד בריבית לרבי יאודה אלא על צד שמא לא יהיו מעות להמוכר להחזיר ללוקח, או אפי' אם יהיו לו מעות לא יעלה ברצונו לפדות את הקרקע שהרי תנאי חזרה זה לא נעשה אלא לרצון המוכר, ואינו תנאי מוחלט דהיינו דבין ירצה המוכר ובין לא ירצה המוכר שחייב להחזיר, כי אם שהתנה כן מרצונו של המוכר, שאם יהיו לו מעות יחזירם לו ויחזיר את המקח, ואם לאו יהיה מוחלט בידו של הלוקח, ואמטו להכי איכא צד היתר וצד איסור, דהצד היתר הוא אם לא יפדנו והצד של איסור הוא אם יפדנו, וכמ"ש כן בהדייא רש"י והתו' והנמק"י והרא"ש והטור והרשב"א והריטב"א ורב עמרם גאון ורבינו הגאון ז"ל, ולהעתיק דבריהם הוא יגיעת בשר עיין שם בדבריהם, והרי ברייתא זאת מיתוקמא דלא כר"י, וכדאיתא במגילה ובב"מ דס"ג ודס"ט הרי כבר הכרחנו לעיל דלר"י ע"כ דאיירי במעכשיו או לדעת הרשב"א ז"ל שזכרנו לעיל באופן דלא שייך אסמכתא כאן כי אם שמכר לו מעכשיו ע"מ להחזיר אפי"ה ס"ל לכל הגאונים הנז' דבחזרה הוא דמתבטל המקח, ולא שהחזרה מקיים המקח. ומ"ש הרב מח"א ז"ל, והרב מוהריט"א ז"ל דבכה"ג דמי למתנה ע"מ להחזיר דקי"ל דאם: החזירו יצא ואם לא החזירו לא יצא, והיינו ודאי דבחזרה הוא שמתקיימת המתנה וכה"ג הוי במכר ע"מ להחזיר, אחרי המחי' כבר ביארנו לעיל שאינו דומה מכר ע"מ להחזיר למתנה להחזיר בזה, דבמתנה ודאי הוי התנאי מוחלט דהא לא תלאו התנאי ברצון הנותן שאם ירצה הנותן שיחזירהו שחייב להחזיר, כי אם דהוי תנאי מוחלט שנתן לו ע"מ שיחזירהו לו, וגם מה שהביא ממחלוקת הריב"ש בסי' שמ"א ומוהר"י ן' מיגש ז"ל בתשו' סי' ע"ב דפליגי אי נתינה בע"כ של נותן במתנה ע"מ להחזיר אי חשיב קיום התנאי, לע"ד כל זה אינו עניין לנ"ד דלענ"ד לענין זה לא דמי מכר ע"מ להחזיר למתנה ע"מ להחזיר, והרי לדעת כל הגאונים שזכרנו הנה כולהו ס"ל דעכ"פ במכר ע"מ להחזיר החזרה הוא ביטול המקח, וכמ"ש רב עמרם גאון והריטב"א ז"ל והריב"ש ז"ל בסי' תס"ד, והטעם כמו שהביא מורי הגאון זצ"ל בשם הריטב"א ז"ל דהתורה ירדה לסוף דעתם דלהלואה נתכונו. אשר עפ"י זה נוראות נפלאתי על מורי ועט"ר הגאון מרן אבא נר"ו שם בסי' י"ח שהביא דברי רבינו הגאון המחבר, ונדחק הרבה בישוב דבריו שדימה דין מכר ע"מ להחזיר למתנה ע"מ להחזיר והק' עליו דלמאי דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר אין צד לאסור כשהחזיר, ושוב כתב דבדוחק י"ל דודאי מ"ש רבינו המחבר ז"ל דדמי מכר למתנה ע"מ להחזיר לאו דדמי ממש דהתם בחזרה שהיא קיום התנאי נתקיימה המתנה, משא"כ כאן דהחזרה היא ביטול המקח, ואחרי ניו"ק לא ידעתי מאי דוחקיה דנימא דמה שדימה רבינו ז"ל דין מכר למתנה היינו באופן שאין במכר איסור כגון שאוכל המוכר פירות, דבכה"ג אפי' לרבנן דר"י מותר, וכדאיתא בב"מ דס"ג בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר אף לרבנן, ובאופן זה ודאי דאם ירצה המוכר שיקיים התנאי הרי ודאי שבחזרה שמקיים התנאי הוא שמקיים המקח שאין באופן זה איסור ריבית, כי היכי דנימא דהחזרה הוא ביטול המקח, שלא כתבו הגאונים כן אלא כשלוקח אוכל פירות דאז ודאי כשמחזיר אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתם שלא נתכונו לקנות ולמכור כי אם ללות, ומשו"ה הוי החזרה ביטול המקח, משא"כ כשהמוכר אוכל פירות אז ודאי דקיום התנאי הוא קיום המקח כמו מתנה ע"מ להחזיר, וכמ"ש לעיל שזהו כונת הרמב"ם ג"כ בפי"א מה' מכירה היו"ד והי"א יע"ש. ויותר מזה אני תמיה בדברי הגאון מוהריט"א ז"ל שהמציא חילוק זה, דהיכן מצא בשום אחד מהפוסקים דס"ל דבמכר ע"מ להחזיר שהחזרה יהיה קיום המקח, אף לפי אופן דבריו כשהתנה המוכר, דלא נחלקו האחרונים ז"ל במכר להתיר את הריבית אי הוי מכר גמור אלא כשלא התנה המוכר כלום, ואדרבא מכר לחלוטין דבכה"ג ס"ל דפקע איסור ריבית וחיוב החזרה אתי ממילא, אפי' אם לא התנה הלוקח אח"כ, הו"ל כאלו התנה הלוקח בחיוב גמור להטיב עמו להחזיר לו מקחו, אמנם כשתנאי בא מצד המוכר אני בעניי לא מצאתי שום פוסק שיסבור דאם החזיר שתנאי החזרה מקיים המקח, אלא אדרבא כולם שוים לאסור איסר, וס"ל דכל שהתנה המוכר החזרה היא ביטול המקח, והיינו רישא דברייתא דמכר לו בית מכר לו