שו"ת תעלומות לב חלק ד רמב

מכירה דהמכר קיים איירי כשהתנה בעל מנת, ומ"ש בה' מו"ל דהמכר בטל איירי שלא התנה בעל מנת ועפ"י זה כתב בסו"ד דנפקא מינה אם נאנס המקח דלפי דעת הרמב"ם והטור וכו' נאנס למוכר עכת"ד. ואחרי המחי' לא זכיתי להבין דבריו,. דא"כ שדברי הרמב"ם ז"ל בה' מכירה איירי בשהתנה בעל מנת ולהכי כתב דהמכר קיים, הרי עדיין ק' לדבריו ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם, דלפי דבריו מבואר דבכגון דא שמתנה בעל מנת ה"ז מכר גמור ותנאי קיים ומותר ואין בו משום איסור ריבית דומיא דפדיון הבן, ואילו הוא עצמו הכריח שם לעיל מזה בדעת הרמב"ם ז"ל בה' מכירה שכתב שם בדין י"א הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין בזה אבק ריבית, ומדכתב הכי גבי לוקח שהתנה, ש"מ דבהתנה המוכר יש בו איסור אבק ריבית, והרי לדבריו דשם איירי בדהתנה בע"מ הדבר קשה מאי איסורא איכא, ואם נאמר דס"ל במשמעות הלכה זו דלא איירי בע"מ, הרי אין איסורו מדרבנן שהוא א"ר, כי אם ר"ק וכמ"ש בה' מו"ל ולדידן ניחא שדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' תס"ד דיש בדין זה ג' סוגים דהיינו אם לא יחזיר הרי המכר קים ואין בו שום איסור, ואם יחזיר הרי נתבטל המכר והוא ר"ק, ובמאי דביני ביני יש איסור דרבנן שלא יאכל הלוקח פירות שמא יבא לאיסור תורה

והרמב"ם ז"ל ביאר עוד בדין זה דאם התנה כן והמוכר אוכל פירות הרי המכר קיים אף לאחר שיחזיר, דבזה לא שייך האומדנא דלשם הלואה נתכוונו שהרי המוכר אוכל פירות ולא הלוקח אלא ודאי דלשם מכר גמור נתכונו והמכר קיים והתנאי קיים, דאם ירצה המוכר להחזיר יחזיר ואם לא ירצה לא יחזיר ומוחלט המכר בידו, ולפי"ז נפקא מינה להיפך מדברי המח"א ז"ל, דלכל הצדדים אם נאנס המקח נאנס ללוקח ולא למוכר, דלפי מ"ש גם מ"ש בה' מו"ל דאין כאן מכר היינו לאחר שיחזיר אבל קודם שיחזיר עדיין לא יצא מתורת מכר, וא"כ אם נאנס נאנס ללוקח דהרי לא החזירו, גם מ"ש שם דמ"ש האחרונים לחלק בדברי הרמב"ם בין קבע זמן לתנאי החזרה שהוא דוחק לפרש הכי בדברי הרמב"ם ז"ל, אחרי המחי' לענ"ד דוחק נאמר היכא שניתן ליאמר הדבר אלא שהוא דוחק, ולענ"ד אעיקרא לא ניתן ליאמר חי' זה בדעת הרמב"ם ז"ל דבהדיא כתב שם בה' מכירה דלא שנא אם קבע זמן אם לא קבע כמ"ש שם בה' הנז' פי"א דין יו"ד וז"ל, וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פ' או כשיתן לו את המעות הרי המכר קיים, הרי דבין בקבע זמן בין לא קבע זמן אלא שהתנה סתם לכשיחזיר כתב דהמכר קיים, וא"כ איך אפשר לומר דכאן איירי דוקא בדקבע זמן, והוא פלא וצ"ע

איברא שדברי הרשב"א ז"ל בשתי תשו' שהביא מרן ז"ל ביו"ד סי' קע"ד נראים סותרות לכל מה שכתבנו, שהנראה שם מדבריו הוא דכל שתנאי החזרה הוי קודם המכר או בעת המכר המכר בטל שכתב שם וז"ל מי שמכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכשיהיו לו מעות יחזירם לו אין זה מכר אלא הלואה וכו', ומדבריו אלו משמע דמיד מעת התנאי נתבטל המכר ונעשו המעות הלואה אף קודם שיחזיר. והנה אמת דעכ"פ קשה בדברי הרשב"א ז"ל דהרי אמרו בקדושין בכלהו קני לבר מאשה וכו', והוא ז"ל עצמו פסק בתשו' סי' קצ"ח ותשנ"ט גבי פדיון הבן כהך דרבא כמו שהביא דבריו מרן ז"ל ביו"ד סי' ש"ז. וא"כ פי דבריו אלו שהביא מרן בסי' קע"ד לא משכחת לה מכר ע"מ להחזיר לדעת הרשב"א ז"ל, ודוחק הוא לומר דהרשב"א ז"ל ס"ל דלא אמרו כן בש"ס דקדושין הנז' אלא במוכר קרקע לחבירו בכסף והתנה עמו שיחזיר לו את הכסף או שהתנה המוכר שיחזיר לו הקרקע לאחר זמן בלי חזרת המעות דבכה"ג לא משכחת לה איסור ריבית והוי ממש דומיא דנדון שהביא הש"ס, משא"כ כשהתנו שזה יחזיר לו מעותיו, וזה יחזיר לו קרקעו ודאי דיש פנים לומר שלא יש כאן. מכר אלא הלואה, ומיד בעת שהתנו מתבטל המכר אלא שגם זה אינו נכון חדא דהו"ל להרשב"א ז"ל באחד מהמקומות הנז' לבאר לנו חידוש זה, ותו דבהדיא כתב רבינו הגאון ז"ל המחבר שדין מכר ע"מ להחזיר נלמד מהך סוגיא דקדושין, ש"מ דלא ס"ל לרבינו ז"ל לחלק בהכי כלל, וגם שלא מצאתי לשום אחד מהראשונים שנחתו לחלק בין נדון הש"ס דקדושין לדין מכר ע"מ להחזיר שאנו דנין בו, ואדרבא כבר זכרנו לעיל שהריטב"א ז"ל שם בחי' לקדושין, כתב דגם במכר ע"מ להחזיר המכר קיים אלא שיש בו איסור ריבית יע"ש, וא"כ כיון שאין סברא לחלק בין זה לזה, א"כ ק' לדעת הרשב"א היכי משכחת לה לדעתו ז"ל מכר ע"מ להחזיר כשהתנה המוכר בעת המכר שיהא המכר קיים, דמהך סוגיא דקדושין מבואר דכל מכר ע"מ להחזיר הוי המכר והתנאי קיים, וגם לפי שביארנו לעיל דעת הרשב"א ז"ל דס"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים, ומה גם למ"ש בתשו' המיוחסות דכיון שהגיע הזמן שקבע להחזרת המעות ולא החזירם נחלט המקח ביד הקונה והרי לדבריו בכאן כל מכר שנעשה בתנאי להחזיר מיד המכר בטל, א"כ מה בכך אם עבר הזמן הרי מעיקרא לא קנה שלא היה כאן מכר. כי על כל אלה נראה לי יותר נכון לומר שדעת הרשב"א ז"ל כמ"ש לעיל, דכל מ"ש בתשו' הנז' דהמכר בטל אינו אלא בתר חזרת המעות, אבל קודם חזרה המקח תלוי ועומד וכמו שהארכנו לעיל, וא"כ גם מ"ש בתשו' הנז' שהביא מרן ז"ל ביו"ד סי' קע"ד שאין כאן מכר אלא הלואה, לא כן כי אם לאחר שהחזיר וכאמור

ואת זה ראיתי למוהרא"ב ז"ל בתשו' סי' ר"ח שהבין בפשוט בכונת דברי הרשב"א ז"ל בתשו' אלו כדעת המח"א ז"ל ומורי הגאון מרן אבא נר"ו, שדעתו הוא דכל מכר ע"מ להחזיר שעשה המוכר התנאי, בטל מיד המכר אף קודם חזרה, והוא שחקר הרב ז"ל שם כמו שחקר הרב מח"א ז"ל אם נפל או נשרף הבית האונס למי הוי, והביא הרב ז"ל מדברי הריב"ש ז"ל בסי' תס"ד שהזכרנו דמבואר מדבריו דעד שלא החזיר הוי המקח קיים, וא"כ הוי האחריות על הלוקח, ואח"ך הביא מתשו' הרשב"א ז"ל הנז', שהביא מרן ז"ל ביו"ד סי' קע"ד ובח"מ סי' כ"ז דמבואר מדבריו דמיד בטל המכר, וא"כ קאי אחריות על המוכר, ואח"כ חקר הרב ז"ל עוד דאמאי בטל המכר מאחר דקי"ל דכל מקח שנעשה באיסור המקח קיים, וניחא ליה לחלק דהא אמרי' מקח שנעשה באיסור דהוי המקח בטל ה"ד היכא שבשעה שנעשה המקח לא היה ודאי שיבא לידי איסור ע"י תנאו כגון ההיא דפסק עד שלא יצא השער ונתייקר השער אח"כ דהא מיד בעת התנאי לא הי' שם איסור ודאי דשמא