שו"ת תעלומות לב חלק ד רלד

מיניה, ורבי יאודה ורבי יוסי פליגי בדלא קנו מיניה, ולפי זה איכא למימר דלא נאמרו תירוצים הללו בש"ס, אלא לדעת רב הונא דוקא דס"ל אסמכתא קניא, אמנם לדעת רב נחמן בכל גוונא הוי אסמכתא ולא קנה זולת במעכשיו דתריץ תלמודא בכ"מ גם לדעת רב נחמן מוכרח דס"ל לסתמא דתלמודא דמעכשיו מבטל האסמכתא גם לדעת רב נחמן, ומשו"ה פסק רבינו ז"ל כאן בס' המקח דאין לך דבר שמבטל האסמכתא כי אם מעכשיו וההיא דנדרים לאו הלכתא היא, ולענ"ד נראה לי להגיד בדברי רבינו ז"ל במ"ש ומה שאתה מוצא בגמ' והלכתא אסמכתא קנייא וכו' תדע דלדעת רבי יוסי היא, דט"ס נפל, וצ"ל לדעת רב הונא היא במקום, לדעת רבי יוסי, ובזה יבואו דברי רבינו ז"ל יותר מכוונים על הדרך שכתבנו. ודע דההיא דאמרו בערכין ד"ז והלכתא דיתבי דיני אפומא דבירא לא פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' נזקי ממון אלא פסק בסתם דאם נפל לבור והרגו ומת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם, וכתב הרב המגיד ז"ל שם דהנהו תי' נאמרו בש"ס אליבא דמ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים, ואנן קי"ל להיפך כמ"ש ר' בפ' י"א מה' מלוה יע"ש, והיא מימרת ר"פ בפ' ג"פ דקמ"ה דקאמר והלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין יע"ש, וא"כ הרי דמכח דאיפסיקא הלכתא במקום אחר דחינן האי והלכתא דקאמר הש"ס ומפרשינן דאינו אלא למ"ד, וא"כ אף אנו נאמר כן בהך דנדרים דלא אמרו בש"ס והלכתא אלא לדעת רב הונא דאליביה שקיל וטרי הש"ס, אמנם לדעת רב נחמן אפי' בכה"ג הוי אסמכתא ולא קנייא. זה נ"ל לישב ולהליץ בעד רבינו הגאון ז"ל והמעיין יבחר

ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ע"ב שכתב דרב האי גאון ז"ל ס"ל דבעינן ב"ד חשוב לבטל האסמכתא כמ"ש ר"ח ור"ת בשמו, והגאון שהביא הרי"ף ז"ל ס"ל דלא בעינן ב"ד חשוב אלא במתפיס זכוותיה יע"ש, והדבר קשה דלפי מה שנתבאר גם רב האי שהביאו ר"ת ור"ח כמו שהביא המרדכי ז"ל אינו אלא דס"ל דמאי דבעי ב"ד חשוב ה"ד במתפיס זכותיה כאשר יראה הרואה וצ"ע, ועיין טור ח"מ סי' ע"ג, ועיין בס' דין אמת דמ"ט בענין זה, ועיין בס' לשון ערומים דרוש חמישי בענין זה יע"ש

שער י"ח

א) מ"ש רבינו כשמוכר אדם מכר ע"מ להחזיר הוי מכר כדגרסי' אמר רבא וכו', הכי איתא בקידושין ד"ו ע"ב, וכונת רבינו ז"ל נראה דאע"ג דכל הנך דבש"ס הוא המונח שהחפץ הנמכר אינו עשוי לחזור כי אם המעות, כגון קרקע דקי"ל דנקנה בכסף וזה נתן את הכסף לקנות בו את הקרקע והתנה ע"מ שיחזיר את הכסף, והקרקע שהוא החפץ הנמכר יהיה קנוי לו, וכן בפדיון הבן שנתן לו החמשה סלעים ע"מ שיחזירם לו חייב להחזיר ובנו פדוי, אבל אם התנה בגוף החפץ הנמכר שיהא מכור, ע"מ להחזיר זה אינו מבואר מהך דרבא דהוי מכר דבדרך ובאופן זה לא דברו רבא ורב אשי, ומ"מ נראה שדעת רבינו דהכל הוא אחד ואין הפרש בין זה לזה דהרי עיקר הכרח הש"ס שהכריחו דבכולהו קני לבר מאשה הוא מדאמר רבא באתרוג דאם נתנו במתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וחייב להחזיר, והרי התם הוא מיירי בגוף החפץ עצמו דהתירו ומההיא למד רבינו ז"ל מהך דרבא למכר ע"מ להחזיר, ועיין בזה לקמן בס"ד

ב) ומ"ש רבינו אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, הנה הרי"ף והרא"ש והתו' שם הוו גרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ומתוך כך הוכרחו לפרש דאין הכונה לומר דהוו בכאן חליפין כי אם שנראה כחליפין וחכמים גזרו שלא תהא מקודשת לפי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, והר"ן ז"ל בהלכות כתב דרבינו הגאון ז"ל גורס כאן בס' המקח גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ולפי דבריו אתי שפיר יותר יע"ש. וראיתי בחי' זר זהב שכתב על דברי רבינו ז"ל דמ"ש גזירה וכו' אינו מלשון הש"ס אלא שדעת רבינו ז"ל לפרש כפי' התו' ז"ל ולהכי תיקן הלשון, ואחרי המחי' הא גרמא ליה לכתוב כן דאישתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל שזכרנו שכתב דהכי היתה גירסת רבינו ז"ל מעיקרא, וכן ראיתי להרשב"א בחי' לר"ן שכתב דהכי גרסי' כגירסת רבינו ז"ל יע"ש, וגם הריטב"א בחי' לק"י כתב דהגירסא הנכונה היא גירסא זאת גזירה שמא יאמרו וכו' יע"ש

ג) ומ"ש רבינו ז"ל אבל צריכין אנו לחקור ולדקדק פירות אותו קרקע שהוא ע"מ שיחזירהו למוכר אם הם ראויים ללוקח אם לאו מאחר שיש בו מדרכי הריבית וכו', הנה כונת רבינו ז"ל בזה מבוארת דעיקר חקירתו היא למה שביאר דכל מכר ע"מ להחזיר שקונה בה הלוקח למפרע מעכשיו כמו מתנה ע"מ להחזיר, וכבר ביאר רבינו ז"ל בשער הקודם דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ בכאן שמכר ע"מ להחזיר הרי המקח קיים על הלוקח למפרע, וע"ז חקר אם יש בפירות שאוכל הלוקח משום רבית או לא, ומסיק להלכה דיש בו משום רבית ולא הותר בכה"ג כי אם כבתי ערי חומה וכיוצא שהתורה התירתו, אמנם במקח וממכר שבין אדם לחבירו הרי זה אסור משום רבית וכמבואר מדבריו. האמנם עדיין אינו מבואר בדברי רבינו ז"ל מה הפרש יש בין מכר ע"מ להחזיר דקי"ל הפירות אסורים ללוקח במאי דביני ביני ואם החזיר הקרקע הרי הפירות ג"כ הם, למוכר ואילו במתנה ע"מ להחזיר קיי"ל דיצא המקבל י"ח במאי דביני ביני כדאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אם החזירו שקיים התנאי יצא ואם לאו לא יצא והרי גבי אתרוג צריך שיהיה שלו דכתיב ולקחתם לכם משלכם, וא"כ אם במכר ע"מ להחזיר קיי"ל דאע"ג דהמכר הוי מכר מ"מ הפירות אסורים ללוקח משום רבית, א"כ גם במתנה ע"מ להחזיר גבי אתרוג אמאי יוצא בה י"ח. והנה אמת דלכאורה היה נ"ל דעיקר דין זה דמכר ע"מ להחזיר אם הפירות אסורים ללוקח או לא במחלוקת היא שנוייא, ולכאורה היה נ"ל להכריח מדברי התו' והרא"ש ז"ל שם בב"מ דס"ל דאם מכר במעכשיו ע"מ להחזיר אין כאן ריבית דכשהחזיר הרי למפרע נמצאת קנוייה ללוקח הקרקע, ונמצא שמה שאכל הפירות במאי דביני ביני כדין אכל, והוא ממ"ש התו' ז"ל שם בב"מ דס"ה ע"ב בד"ה לא תמכרם