שו"ת תעלומות לב חלק ד רכט

דמקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה לפרוותא דוולשפט (פי' שם מקום) ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה. ודע שנחלקו בפי' הלכה זאת רשב"ם ז"ל והתו' שם, דרשב"ם ז"ל פי' דאיירי במקבל למחצית שכר ובקנקנים דמוכר וכל אונסא דמיתיליד, וכן אם הותר או הוזל הריוח וההפסד הוי לשניהם, והכא דקאמר דאם הוזל דהכל הוי על בעל היין איירי שהקנה הנותן למקבל שלא יהא לו רשות למקבל אלא במקום פ' ואפי' אייקר כאן הרי לא היה יכול למוכרו עד שיגיע לאותו המקום, וכיון שכן דינא הוא דאם הוזל נמי דהוי הנזק לבעל היין את"ד יע"ש, ומבואר מדברי רשב"ם אלו דדוקא במקבל שייך לומר כן משא"כ במוכר, וא"כ אי אייקר או הוזל הכל הוי ללוקח דבמוכר לא שייך לומר שהתנה עמו המוכר של ימכרנו בשום מקום כי אם במקום פ'. ומדברי התו' ז"ל שם בד"ה האי וכו' נראה דלא שנא מקבל למחצית שכר לא שנא מוכר ולוקח אם זל הוי למוכר, וטעמא דמילתא דכיון דזה לקח אדעתא להוליכו לפרוותא דוולשפט הו"ל כההיא דזבין אדעתא למיסק לא"י ולא אסיק דחוזר המקח וה"ה כאן, זה עלה בדעתי לדקדק מדברי התו' שם בא"ד שהק' שם לרשב"ם ז"ל דאוקמה למימרת רבא דלעיל בשליח ודחו דבריו, ואוקמוה הם ז"ל בזביני, והרי שתי מימרות אלו דאמר רבא טעם אחד להם דע"כ דאיירי בקנקנים דמוכר ובדאמר ליה למקפה, וכן יש ללמוד ממה שהק' שם למאי דאמרו שם בש"ס על הא דמקבל חמרא מחבריה אדעתא להוליכו לפרוותא דוולשפט דאמרו שם חלא לה לרבי חייא בר יוסף והא התם דלא זבניה לגמרי ואפי' הכי מצי אמר ליה מזליה גרם כ"ש הכא דהוה זביני וכו' הרי משמע דס"ל דשני דינים אלו טעם אחד להם לא שנא זביני לא שנא קבולת, ומינה למאי דקי"ל כר"י ב"ח דאפי' חלא נמי חוזר ובקנקנים דמוכר, א"כ היינו דינא דרבא בקבולת היינו דינא דר"י בר חנינא במכר. ומיהו אחר הישוב אין מכל זה הכרח דעדיין אפשר לומר דמאי דפליגי התו' על רש"י ז"ל ה"ד גבי מכר לסבוייה, והתם ס"ל דוקא דאיירי בזביני משא"כ בהך מימרא דפרוותא דוולשפט דגם התי' ז"ל הזכירו דאיירי בקבולת דוקא ואי הוה ס"ל דאיירי במכר לא היו עושים הק"ו שעשו וא"כ עדיין יש לומר דלגבי זל דוקא בקבולת חוזר אבל לא במכר, ולגבי חלא אה"ן דל"ש מכר ל"ש קבולת דבכולם חוזר, דלגבי חלא ה"ט משום דכיון דאמרינן דאם מכר למקפה לא מצי טעין שלא היה לו להשהותו ה"ה והוא הטעם בכל הנך דאמר רבא דבכל האופנים הענין הוא שמכר למקפא ולכך חוזר אפי' בזביני, ויש סמך וראייה לזה דאם איתא דזל וחלא שוים הם, א"כ קשה אמאי לא בעי הש"ס גבי מאי דזבין לחנואה דאם. זל מאי הוי אם חוזר או לא כשם ששאל גבי מאי דזבין אדעתא דנמטייה לפרוותא דוולשפט דבעי הש"ס חלא מאי אלא ש"מ דיש הפרש רב בין זל לחלא כדכתיבנא, ואה"ן דבזביני אם זל אינו יכול לחזור

ואולם דעת רבינו הגאון ז"ל מבואר בהדייא דס"ל דלא כרשב"ם ז"ל דה"ה בזביני דאם לקח על דעת למוכרה במקום אחר וקודם שהוליך הסחורה הוזלה דיכול לחזור הלוקח, שהרי למד מהך דאמר רבא מאן דמקבל חמרא דחבריה אדעתה דנמטייה לפרוותא דוולשפט וכו' למי שלקח סחורה מחבירו ע"ד להוליכה למקום אחר וזל ש"מ דס"ל דאין לחלק בין קבולת לזביני, וכבר מצאתי סברא זאת שהביאה ה"ה פי"ז מה' מכירה בשם ר"ח והראב"ד ז"ל, והר"י ן' מיגאש ז"ל נתן טעם לדבריהם דכיון שפי' שהוא לוקח להוליך למקום פ' הו"ל במתנה שאם תזול קודם לכן שיחזירנה לו וכו' יע"ש, וכן ראיתי להרב הנמק"י ז"ל שהביא משם הרשב"א ז"ל שהביא מה שפי' רשב"ם ז"ל דאיירי דוקא במקבל למחצית שכר ולפיכך אם מכר לחבירו ע"ד להוליכו למקום פ' והוזלה אין לו על המוכר כלום, ואח"ך הביא משם י"מ דאיירי אפי' בזביני דהא כיון דלא קנאו אלא אדעתא להוליך למקום אחר הרי זה דומה לההיא דאמרי' בקידושין האי מאן דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י ולא אסיק דחוזר המקח וכו' הכא נמי לא שנא עכ"ל, וכן הוא בש"מ לב"ב יע"ש

והרי"ף והרא"ש ז"ל בהלכות והרמב"ם ז"ל פ' ז מה' מכירה, וכן הסמ"ג לאוין ק"ע לא הביאו בהלכותיהם לישנא דזביני כלל כי אם לישנא דהמקבל ש"מ שדעתיהו לפסוק כפי' רשב"ם ז"ל דדוקא בקבולת חוזר אם הוזלה אבל לא בזביני, ומיהו ה"ה בפי"ז מה' מכירה שם הביא שני הפי' וכתב דצ"ע דעת המחבר ז"ל לאיזה צד נוטה עכ"ל, ומרן ז"ל בב"י סי' ר"ל הביא דבריו ולא כתב עליו כלום, אכן שם בכ"מ כתב בהדייא שדעת הרמב"ם ז"ל הוא דוקא בעסק ולא בזביני מדכתב בכל החלוקות המוכר וכאן כתב המקבל עכ"ל, ואחרי ניו"ק נלענ"ד דזו אינו ראיה שהרי דרכו של הרמב"ם ז"ל הוא להעתיק לשון הגמ' א"כ כיון שבש"ס נמי תני הכי תו ליכא הכרח ממאי דנקט הרמב"ם בהך דינא לישנא דמקבל מאחר שכן איתא בש"ס, ואפי"ה נחלקו הפוסקים אם הוא הדין נמי בזביני, א"כ עדיין צ"ע דעת הרמב"ם ז"ל לאיזה צד נוטה והטור ז"ל הביא שתי הסברות בח"מ סי' ר"ל וכפי הכלל המסור בידינו שמבעלי הכללים ז"ל שכן דרך הטור ז"ל שהסברא שמביא באחרונה כן דעתו מסכמת, ובפרט כשמביאה בלשון אבל, וכמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הטור ז"ל יע"ש א"כ בדין זה שהביא דעת ר"ח ז"ל באחרונה וכתב ג"כ אבל ר"ח ז"ל וכו' וכתב שכן דעת הרמ"א ז"ל בשלא פרע את המעות וכו' ש"מ שדעתו להסכים כפי סברת ר"ח והרמ"ה ז"ל. והנה כי כן עדיין יש לומר שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא בהכי שהרי כיון שהטור ז"ל מסכים לסברא זאת הרי ודאי שהבין בדעת אביו הרא"ש ז"ל אלא שאני מתמיה בזה מאחר שמצאתי להטור ז"ל ברמזים שפי' בהדייא דאיירי במקבל בתורת עיסקא והתנה שלא ימכרנו אלא במקום פ' וכו' דזהו בהדייא כפ' רשב"ם ז"ל דאיירי דוקא בעיסקא ולא בזביני, והרי פי' זה לא נזכר בדברי הרא"ש ז"ל כלל וא"כ כיון שהטור ז"ל ברמזים כתב לפרש