שו"ת תעלומות לב חלק ד כב

ומותר ללוותם ברבית ומעתה נסתר כל חיליה דה"ה שרצה להעמיס בדעת מרן את דברי הרדב"ז ז"ל אליבא דהר"ש עד שמזה יצא לדון בספקות דרבנן לקולא וספיקי ספיקות במונח הנז' שהניח דיש צד היתר שם לדעת מרן אם נאמר שהוא כהרדב"ז דנפל פיתא בבירא ואין יסוד ומקום לדבריו אלו ועמ"ש עוד בזה לקמן ע"ד ה"ה שכתב לצדד כן גם לדעת מורם

עו"כ וז"ל ולולי דעת מרן ז"ל בקבלתינו הוראותיו היינו יכולים להתירה לבוא בקהל ה' בשופי גמור מטעם כיון דאסור ספק ממזר אינו אלא מדרבנן דוקא א"כ הו"ל ספיקא דרבנן דקיי"ל כל סד"ר לקולא כידוע ע"כ. והדבר פלא מדוע אם כן לא התירוה הרב נו"ב ומהרש"ך והרא"ה בתשו' בש"ר הנז' דשלשתם לא החליטו לאסור מדינא ואדרבא דעתם היא להתירו כהרדב"ז וסייעתיה ואפי"ה נמנעו מלהתירם לחוש לדעת האוסרים ואם איתא דשייך בזה לומר דסד"ר לקולא למה לא עשו מעשה להתירם בשופי גמור מטעם כמ"ש ה"ה ואדרבא הם חששו לאסור למעשה הגם שלדעתם מותר מדינא. ומעו' לא מצינו שיהיה ספיקא דרבנן דקי"ל ביה לקולא נמנעים בו מלהתיר, ודי בזה כמעט להוכיח דלא כה"ה שמיהר להחליט ולו' דמטעם ספיקא דרבנן לקולא יש להתירם בשופי לולי דעת מרן דהא ודאי גם שלשה הרבנים הנז' דאין להם עיכוב מצד דעת מרן ידעו באמת דטע"ז טעם לגנאי הוא, היינו משום דכיון דהפוסקים בעצמם נחלקים בזה אם יש לאוסרם להקראים אם לא כיצד אנו נתירם מכח סד"ר. א"נ י"ל דמשום מעלה עשו ביוחסין לא רצו הרבנים הנ' להתיר מטעם זה דספיקא דרבנן לקולא, וכמ"ש בתשו' בנימין זאב סי' ת"ז דף תקכ"ח ע"ב והפ"מ סי' א' דף א' עש"ב

ועוד דברי ה"ה הנז' לא יכולתי להולמם דהרי דקי"ל בעלמא כל ספיקא דרבנן לקולא היינו כשהספק עצמו הוא במילתא דעיקרו מדרבנן ונפל בה ספק ע"ז אמרינן סד"ר לקולא אבל הכא בנ"ד שעל הספק עצמו איירי רבנן ועשאוהו כודאי לא שייך לו' ביה סד"ר הוא ולקולא וכמו שנרגש ה"ה עצמו בענין ס"ס בעמוד ג' וז"ל וא"ל דכיון דחכמים ז"ל אסרוהו לספק ממזר א"כ עשאוהו כודאי ממזר ואין כאן עוד מקום לעשותו ספק ולצרפו עם ספק אחר וכו' ע"ש. ועיין לקמן בהמשך דברינו שכל דחיותיו לזה נופלים הם מאליהם וקושטא קאי דהכי הוא באמת דהרי כל הפוסקים פירשו כן דמדאורייתא ספק ממזר מותר הוא לבוא בקהל ה' וחכמים הוא שאסרוהו ועשאוהו כודאי ובכללם מרן ז"ל באה"ע סכ"ד וז"ל ממזר נושא ממזרת וכו' וכתב בב"י שם הא ספק יבוא אלא חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרוהו ובסכ"ה כתב יבמה וכו' ואסור בממזרת ואסור בבת ישראל, ואדרבא חמור מממזר ודאי שאסור בממזרת שהודאי מותר בו ולדידן דברי מרן ז"ל עטרה וכתר לראשינו וכיצד יוכל האדם הנלבב לומר ע"ד מרן דאין לומר כן וכו' ואין זה כי אם שנעלם ממנו דברי מרן הנז' ולפי"ז א"א לומר בזה דין סד"ר לקולא אף לולי דעת מרן שכתב לאסור וכמ"ש

ובלא זה גם כן יש מה להשיב על דברי הרב הפוסק הנז' בזה דבנד"ד שרוב הפוסקים הם אזלי לחומרא לאסור את הקראים וכמו שכתבתי לעיל לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וכמ"ש הרב לחם יהודה ושער אפרים בקונטריס הספיקות מחודשים אות ז' וז"ל הא דמקרי פלוגתא דרבוותא ספק דרבנן היינו כשהם שוים וכו' אבל היכא דרבו האוסרים וכיו"ב מיקרי ודאי איסור ולא ספק וכו' ע"ש. ועוד עיין לקמן דברי מהרשד"ם שהבאתי לענין ס"ס שכתבו גם כן הכי בדין ס"ס דלא מיקרי ספק כגון דא, הכא כמי בנידון דידן ל"ש ביה למימר ספיקא דרבנן ולקולא

עוד כתב ה"ה וז"ל והגם דהרדב"ז ז"ל שם בתשו' הנז' כתב בפי' שאם יסכימו עמו חביריו היה מתירם לבוא בקהל נמצא שלא החליט להתיר בפשי' אלא בהסכמת חביריו הא ודאי פירכא היא דאין זה אלא דרך ענוה כנהוג ברוב הפוסקים וכו' ובפרט דהרדב"ז גופיה כתב שם שכן דעת מהר"י בי רב והרמב"ם ורבני מצרים וכו' אם כן למה הוא צריך להסכמת חביריו כנז"ל הא ודאי אין לחוש מזה כלל כיון דאינו אלא דרך ענוה והלא בדעת קצת חכמים שבזמן מהרש"ג ומהרש"ך ז"ל שפקפקו בזה שלא החליט להתיר בפי' ותלה הדבר בהסכמת חביריו כנז"ל הא ודאי ליתא ואינו אלא דרך ענוה וכאמור וכן מוכח מד' כל הפוסקים הבאים אחר דברי הרדב"ז שכתבו בפי' שהרדב"ז ראש המתירים הוא ולא חששו למש"כ אם יסכימו חבירי וכו' משום דפשיט"ל דאין זה אלא דרך ענוה כנז"ל והדברים פשוטים עכ"ל והנה גם לדבר הזה יסלח האדון שהחלטה זו שהסכים עליה דברי הרדב"ז שכתב אם יסכימו וכו' הם נאמרו רק בדרך ענוה בעלמא לא מסייעא היא ואדרבא נראה הדבר פשוט כל בתר איפכא דהא תינח הראשונה אבל הב' דהיא אחר דאתא ואייתי בידיה דברי הראשונים מהר"י בי רב וכו' המתירים וכתב עוד שכמהר"ש הלוי היה מתיר והפריז על המדה ושוב ראה גם תשו' הרמב"ם דפשוט היה לו שמותרים לבוא בקהל אפילו בהיותם קראים אם כן מה זו ענוה יתירה לבקש הסכמת חביריו מורי הוראה שבדורו, והלא הקדמונים הנז' שכבר היו הורו להתיר להלכה ולמעשה אם לא שנאמר שכתב כן לקושטא דמילתא ולא מצד ענוה כמ"ש ה"ה והיינו טעמא מפני שחשש למה שדחה מהר"ש גאוויזון הוב"ד בתשו' מהרש"ך הנז"ל להא דמהר"י בי רב וכו' שהם איירי בנדונם במשפחת הרבנים שנעשו קראים ורצו לחזור אח"כ לדת הרבנים דבזה ליכא שום צד ממזרות ולהכי התירום בפומבי או מטעמא אחרינא שלא התירום אלא להתגייר ולא לבוא בקהל וכמש"ל. וכדייק זה מדברי הרדב"ז שכתב הלכך אם יסכימו עמי וכו' דתיבת הלכך אך למותר יחשב הו"ל למימר ואם יסכימו עמי חבירי ע"ש. אלא דבא לומר דגם מהמעשה הנז' אין הוכחה מהטעמים שאמרנו לבוא בקהל לכן הוכרח לבקש הסכמת חביריו ולא למדת ענוה כמ"ש ה"ה. ולכן הוצרך הרדב"ז ז"ל לבקש סעד בהסכמת חביריו בנ"ד שבא להתיר הקראים מעיקרן שרוצים להכנס בדת הרבנים וכשלא מצא מי שיסכים עמו ואדרבא מצאנו שרבני דורו הרא"ם ח"א סי' נ"ח והמבי"ט ח"א סימן ל"ח פסקו להיפך ואסרום גם הוא אזיל ומודה שלא יעשה מעשה להתירם כיון דלא הסכימו עמו תרי מרבנן דפקיע שמייהו ועיין עוד בתשו' כי באה להרדב"ז ז"ל עצמו בישנות סי' רי"ט על פתגם דנא ונעלמה מה"ה ושם כתוב מבואר יוצא מדבריו שמ"ש בתשו' הנז' שהביא ה"ה בחדשות ח"א סי' ע"ג אם יסכימו וכו' היא