שו"ת תעלומות לב חלק ד רטז

דבמנהגא תלייא מילתא והתנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים וכו' אמר רב וכו' ורבי אלעזר אמר אפי' במקום שאסרו ליחד התירו למכור מ"ט נכרי חס על בהמתו שלא תיעקר, ואף רב הדר ביה וכו' ופי' רש"י ז"ל בד"ה ור"א דאיסור יחוד לאו במנהגא תליא מילתא דבכל מקום אסור יחוד משום חשש רביעה אבל במכירה ליכא למיחש דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר הלכך במנהגא חלייא מילתא היכא דאחמור עלייהו דלא מזבני אחמור, והיכא דלא אחמור שרי וכו' עכת"ד יע"ש, וכן התו' שם בד"ה מקום וכו' פי' משום חשש רביעה וכן פי' הר"ן ז"ל בהלכות והריטב"א ז"ל בחי' לע"ז יע"ש. וחזה הוית למוהרש"א בל"ס שכתב דבא לאפוקי דלא ניטעי לומר דמקום שגזרו שלא למכור היינו דגזרינן בהמה דקה אטו גסה והיינו דגזרו בדקה שאינה ראוייה למלאכה אטו גסה שראויה למלאכה וכו' יע"ש, והנה משנה זאת מובאה בפסחים ד"ע ע"א ושם פי' רש"י ז"ל דה"ט גזרו דקה אטו גסה ותמהתי להר ב מוהר"ש אלגאזי ז"ל שלא זכר שר את דברי רש"י ז"ל הללו, ובאמת שדברי רש"י הללו קשים להולמם דאמאי שביק הך טעמא דהכא בע"ז ופי' טעם אחר שם בפסחים, ושוב ראיתי שכבר תמה כן על רש"י ור"ע ז"ל הרב שושנים לדוד שם בפסחים יע"ש. ועיין להתיו"ט בפסחים שאחר שהביא פי' ר"ע ז"ל הביא סוגית הש"ס דע"ז ואולי כונתו להק' כקושיין ועיין ש"ך יו"ד סי' קנ"א ולהרב כנה"ג ז"ל שם ביו"ד סי' קנ"א שהק' כן לרש"י ור"ע ז"ל, ומהתימא להרב שושנים לדוד ז"ל שלא זכר שר את דבריהם, ומה שנדחק הרב כנה"ג ז"ל לישב דברי רש"י ז"ל בזה אחרי המחי' הוא דוחק דמ"ש בתי' א' דלא כתב רש"י בע"ז טעם דרביעה כי אם לגבי חלוק דמקום שנהגו למכור הוא דבר פלא דמלבד דממ"ש טעם ההיתר דהוא משום דאין חשודין על הרביעה מינה נשמע דטעם האיסור הוי משום הך חשדא דרביעה ומלבד זה לא ידעתי מה יענה הרב ז"ל למה שפי' רש"י ז"ל שם בגמ' ד"ה ומקום שאסרו ליחד וכו' מיירי במקום שחשודין על הרביעה ולפיכך אסורים למכור וכו' ופי' הוי עלה דהך מתני' וקא מפרש בהדייא על חלוק דמקום שנהגו שלא למכור דהוי משום חשש רביעה, גם מ"ש בתי' ב' דלא כתב רש"י כן כי אם לפי הס"ד אמנם לפי המסקנא דגוי חם על בהמתו הוי כמקום שנהגו איסור ע"כ הוי משום גזירה והיינו גזירה דקה אטו גסה כמו שפי' בפסחים את"ד יע"ש, ואחרי המחי' הרואה יראה בדברי רש"י ז"ל שם בד"ה ור"א וכו' שכונתו הוא לומר דבמקום שהחמירו הוא משום חשש רביעה דהיינו דאיכא מקומות שהחמירו על עצמן ולא רצו לסמוך על חזקה זו דגוי חס על בהמתו וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לע"ז יע"ש או משום דגזרינן מכירה אטו יחיד, דביחוד לכ"ע אסור משום חשש רביעה וכמ"ש הר"ן ז"ל בהלכות לטעם זה יע"ש, אך שנאמר שהטעם הוי משום גזירה דקה אטו גסה ומשום מלאכה זה לא ידעתי היכי משמע מדברי רש"י דע"ז, וכן הכריח הרב שושנים לדוד ז"ל מדברי רש"י הנז' יע"ש, ועיקר קושייא זאת לרש"י והתו' היא מוהריב"ל ז"ל וכמו שהביא הרב כנה"ג ז"ל ועיין למוהרש"א ז"ל בלחם סתרים שנדחק ליישב בדרך אחר ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דמקום שנהגו שלא למכור היינו משום דגזרו אטו יחוד וכמ"ש הר"ן ז"ל ולעולם דיחוד אסור בכל מקים או כמ"ש הריטב"א ז"ל וכעת צריך ישוב לכל זה. ומ"מ דעת רבינו הגאון ז"ל נראה דקאי אפי' כתו' ורש"י והר"ן והריטב"א בע"ז דהוי משום חשש רביעה, וצ"ל דמ"ש שלא יבא למכור על המצווה קאי על הגוי דמצווה לרביעה

יד) ומ"ש רבינו ובבהמה גסה גרסי' ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' משנה שם בע"ז ובגמ' דט"ו ע"א איתא מ"ט נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה חיישינן וניעביד כיון דזבנה קניה גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה אגרה קנייה, אלא למר רמי בריה דרב ייבא גזירה משום נסייוני והדר פריך דשכירות לא קנייא ומסיק דשכירות לא קנייא וגזירה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסייוני. ודע דבדברי רבינו ז"ל יש חיסור לשון וכן צ"ל מ"ט גזירה משום שאלה ושכירות ומשום נסיוני וכדיליף בש"ס וכן הוא בהדייא בליקוטיו יע"ש ורגע אדבר מאי דקשייא לי בהך סוגייא במ"ש גזירה משום שאלה ושכירות שהרי לפי מאי דאוקי הש"ס לעיל דר"א ס"ל דטעמא דמתני' דקתני מנהגא היינו משום דקאי במכירה ואיכא לטעמא דגוי חם על בהמתו משא"כ בבהמת ישראל דחשידי על הרביעה לכך תני לגבי יחוד איסורא וא"כ קשה לפי"ז איך אפשר למיחש לשאלה ושכירות ומשום שביתה דמעיקרא אסור לאושולי ולאגורי בהמת ישראל לגוי משום איסור יחוד דרביעה, ואין לומר דהש"ס עדיפא מינה קאמר ולעולם דס"ל להש"ס דאסור להשאיל ולהשכיר בהמת ישראל לגוי משום חשש רביעה, דהרי מקשה הש"ס דשאלה קנייא ושכירות קנייא ומאי קושיא נימא דאפי' דשכירות קנייא מ"מ לא מהני האי טעמא אלא לענין איסור שביתה משא"כ לענין חשש רביעה הרי עכ"פ בהמת ישראל היא ואיכא למיחש לרביעה ואם במעמיד בהמה בפונדקאות אסור משום יחוד אע"ג דאיכא למימר דמירתת הגוי או דאיכא בהמות של גוים אחרים ואפ"ה אסרו דלחשש רביעה לא אמרי' מירתת לגבי בהמת ישראל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו לע"ז כ"ש לגבי שאלה ושכירות דאיתא לה לבהמת ישראל גביה ברווחא דודאי דאיכא למיחש לרביעה, והיותר קשה להרז"א ז"ל בהלכות שהתיר בהדייא להשאיל ולהשכיר ביום ה' ליכא איסור שביתה יע"ש, וגם הרמב"ן ז"ל במלחמותיו שם לא חלק עליו ג"כ אלא מטעם שביתה דאסור מכ"ש דמכירה יע"ש והרי מעיקרא לא ידענא איך מותר להשאיל ולהשכיר כיון דאיכא למיחש לרביעה וכעת צ"ע

טו) ומ"ש רבינו אבל ע"י סרסור מותר למכור להן דרב אחא שרא לזבוני וכו שם בגמ' רב אחא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסייוני הא לא ידעה לקליה וכו' ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד משום דלא ניגלי ביה מומא. והנה בפי' ספסירא כתב רש"י ז"ל דהיינו סרסור וכ"כ הרמב"ם פ"ך מה' שבת ואולם הטור ז"ל במ"ד סי' קנ"א כתב דספסירא היינו תגר הקונה ומוכר מיד אבל ע"י סרסור דעלמא לא, ומרן ז"ל בב"י כתב דמשו"ה דייק הטור ז"ל למינקט ספסירא ולא נקט סרסירא, אבל רש"י פי' ספסירא סרסור וכ"כ הרמב"ם פ"ך מ"ה שבת עכ"ל. וסבור הייתי לומר דגם הרמב"ם ז"ל דנקט סרסור דהיינו ספסירא שהרי בב"מ דמ"ב גבי ההיא