שו"ת תעלומות לב חלק ד קפו

הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות זכיה ומתנה דה"ד בשטר חוב לפי שכותבין שטר ללוה אבל במתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל אע"ג דלא מטא שטרא לידיה יעו"ש ומבואר מדבריו שהבין בדעת הרמב"ם דבשט"ח אפילו בקנין מחזירו ליורשי לוה ובודאי שטעמו ונימוקו עמו דאע"ג דהרמב"ם לא הזכיר קנין בהך דינא דמי שחיב עצמו בשטר מ"מ כיון דבדין דייתיקי שכ' לעיל מזה הרמב"ם שם פי' דאפילו נתחייב בקנין לא. מהני וכתב אח"כ וכן מי שחיב עצמו בשטר וכו' ש"מ דס"ל דגם זה הדין דמי שחייב עצמו וכו' אפי' נתחיב בקנין קאמר דמדקאמר וכן וכו' משמע דתרוייהו כי הדדי נינהו וכן הבין הרב בעל התרומות ז"ל בשער ב"ן ח"ד יע"ש. ועפ"י זה קצת ק"ל בדברי הרב המגיד פכ"ד מהלכות מלוה ולוה שכתב על מה שפסק הרמב"ם שם וז"ל כבר ביארנו דשטרי חוב שיש בו קנין כותבין שטר ללוה וכו' וכן כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין הלוקח עמו וכו' וכתב הרב המגיד שם דנראה מדבריו ששטר מכירה אפילו בלא קנין כותבין דלא בעינן קנין אלא בחוב וכו' יע"ש. ולכאורה קשה דמנ"ל לה"ה לומר כן דאדרבא כלפי לייא משתמע דממ"ש דשטרי חוב בעו קנין וכתב אח"כ וכן כותבין שטר למוכר וכו' דמשמע דתרוייהו כי הדדי נינהו וגם במכר בעי קנין על דרך שהבינו בעל התרומות והטור בלשון זה דפ"ט מהלכות זו"מ וכמ"ש ואת זה ק"ל להרב גידולי תרומה ז"ל שם שהקשה על מ"ש ה"ה פ"ט מהלכות זכיה דמדקאמר וכן משמע שהוא כמו ענין הקודם ודומה לו בשטר ובקנין וכו' יעו"ש. ואחרי המחילה זה איכו מן התימה לה"ה כיון דהרב המגיד עצמו הכי ס"ל בפכ"ד מהל' מלוה דאף דנקיט הרמב"ם ז"ל בלישניה וכתב דשט"ח בעי קנין וכתב אח"כ וכן כותבין שטר למוכר ואפי'ה ס"ל דבמכר לא בעי קנין לדעת הרמב"ם וה"ה דס"ל לה"ה כאן בפ"ט מהלכות זכיה דאף שכתב הרמב"ם לההיא דדיתיקי דאפי' בקנין לא קנה מ"מ מ"ש וכן מי שחייב עצמו וכו' איירי בלא קנין כההיא דפ' כ"ד מהלכות מלוה אלא שלע"ד לא ידעתי מנ"ל לה"ה ז"ל לפרש כן בדברי הר"ם. ומה גם מאחר שהרב בעה"ת והרא"ש והטור דנראה להם דס"ל כדברי הר"ם במז"ל כמ"ש ומה גם דלשון וכן מוכח טפי הכי כמ"ש הרב גדו"ת, גם מ"ש הגדו"ת דדוחק לומר דהוי דוקא בלא קנין משום דהו"ל לפרש כיון דסתם שט"ח הו בקנין את"ד. יע"ש. לזה אפ"ל דלק"מ דכי כתב הרמב"ם דאין כותבין שטר חוב כי אם בקנין וכמו שפסק כן בפכ"ד מהלכות מלוה מ"מ א"ל דה"ד שט"ח בעדים אבל כגון דא שהלוה בעצמו כתבו אפשר דאיירי בלא קנין ומ"מ אעיקרא נ"ל לענ"ד לומר דאפי' נימא שגם דין זה דמי שחייב את עצמו איירי בקנין אפי"ה לק"מ לה"ה דאיכא למימר שאני שט"ח שמא כתב ללות ולא לוה או לוה ופרעו וכמ"ש הטור ז"ל ח"מ סי' כ"ה ס"י משא"כ במתנה דליכא למיחש לב' הטעמים האלה ודאי דאי הוה במקצת זכה משעת הקנין ואע"ג דלא מטי שטרא לידיה או א"ל דשאני מתנה דהשטר לא הוי כי אם שטר ראיה כיון דבקנין לבד קנה המקבל כמ"ש הרא"ש כלל ס"ו על דברי הר"מ אלו משא"כ בנותן כל נכסיו במתנת ש"מ דלא קנה ועיין להריב"ש ז"ל סי' קס"א יעו"ש ועיין לה"ה ז"ל פי"ח מהלכות גזלה יעו"ש

וחזה הוית להרב הגדול מהרח"ש בח"א סי' כ"ד הוקשה לו בדברי הטור דסי' נ"ה שהזכרנו דממ"ש כאן מבואר דס"ל דבעינן מטא שטרא לידיה ואילו ממ"ש הטור בסימן ס"ה דהמוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר דאפילו אומר המוכר או הנותן שיתננו למקבל או ללוקח ה"ז לא יתננו לו ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד אע"ג דלא מטא שטרא לידו יחזיר עכ"ל. והרי מבואר מזה דקאי בדעת הסו' דבקנין לא בעינן מטא שטרא לידיה וכמ"ש מרן ז"ל שם היפך מה שנראה ממ"ש בסימן נ"ה ונדחק הרב ז"ל בישוב דברי הטור אלו ובסוף דבריו רצה לומר דלעולם דבעינן מטא שטרא לידיה וההיא דסימן ס"ה מיירי שמפורש שהקנה לו מיד שכתוב כן בהדיא שהקנה לו מיד אפילו לא הגיע השטר לידו וכו' את"ד יע"ש באורך. ואחרי המחי"ר מלבד שדבריו דחוקים הרבה כאשר יראה המעיין, ועוד בה דא"כ לפי דברי מר"ן ז"ל קשה דברי הטור אהדדי, ועוד דממ"ש הטור ז"ל בסוף סימן ר"ן מבואר דאפי' דלא פי' בשטר שהקנה לו מיד אפי"ה היכא דאיכא קנין זכה מקבל המתנה ואפי' דלא מטא שטרא לידיה כאשר יראה הרואה שם

והנה טרם בואי לפרש דברי הטור אמרתי אבא העיר עוד על הטור ז"ל דנראים לע"ד שדבריו סתראי נינהו שהרי ממ"ש בסי' ר"ן ובסי' ס"ה מבואר דלא בעי דלמטי שטרא לידיה וממ"ש בסימן נ"ה מבואר דאפילו דאיכא קנין בעינן דנמטי שטרא ליד המקבל או הקונה וכן מבואר ממ"ש הטור בסימן רנ"ח וז"ל הנותן מתנה לחבירו וכתב שדי נתונה לך וכו' וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע השטר לידו והרמ"ה ז"ל כתב וכו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה עכ"ל יע"ש. הכה מבואר מדבריו דאף דאיכא קנין לא קנה עד שיגיע השטר לידו. ומרן ז"ל שם בב"י תמה על הטור ז"ל דכיון דאיכא קנין מה צריך שיגיע השטר לידו יע"ש שהניחו בתימה ובסי' רמ"ג הביא הטור תשובת אביו הרא"ש ז"ל דכלל ס"ו שכתב דכיון שכתוב בשטר שלאה נתנה החצר בקנין לשאול בן בנה אין צריך שיגיע השטר לידו וכו' יע"ש הנך רואה דקא פסיק ותני דאם יש קנין אין צריך שיגיע לידו דומיא דמה שפסק בסי' ס"ה ובסי' ר"ן ואילו ממ"ש בסי' נ"ה ובסימן רנ"ח משמע להיפך

גם בדעת הרמב"ם ז"ל נתחבטו בו המפרשים דלדעת בעה"ת ז"ל ש' ב"ן והנ"י בפ"ק דב"מ והר"ן ז"ל בתשו' סימן ל"א וכ"ן שהוא דעת הרא"ש בכלל ס"ו והטור בסי' ר"ן דס"ל דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת ר"ח והרי"ף ז"ל ואילו לדעת הריב"ש בסי' קס"א והרב המגיד פ"ט מה' זכיה ומרן ב"י בסימן ט"ל אינהו ס"ל דהרמב"ם קאי בשיטת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל יע"ש. ועיין למוהר"ש חאיון בביאורו על הטור ז"ל בסימן ט"ל מה שרצה לפרש בדברי הנ"י ז"ל וכבר עמד על דבריו הרב פני משה ז"ל בתשו' ח"א סי' ס"ד יע"ש

ועם שאיני כדאי להכריע נר"ל לענ"ד שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שהרי מעיקרא יש לחקור מהיכן הוציא הרמב"ם ז"ל מה שפסק בפ"ט