שו"ת תעלומות לב חלק ד קפג

הקונה ה"י מתחילת הענין והרי זו משנה שאינה צריכה וכאשר אסף וקבץ רחימא דנפשאי הפוסק נ"י. ובודאי שהוא ריבית גמורה אם יתנו להם ריוח המעות כיון שלא נתעסקו ולא הרויחו וכמתבאר מדברי המרדכי ה"ד מב"י בחיו"ד סי' קע"ז ובש"ע שם ס"ז. ועיין להרב אורים גדולים בלימוד קצ"ה וקצ"ו אפי' אם באו ליד הלוה בתורת עסקא ועיין להרב גו"ר בחיו"ד כלל ו' סימן ה' שכתב שלא השטר עיקר אלא המעשה עי"ש. ותמיד היה לבי מהסם על אלו השטרות שעושים כו' עה"ק להתיר הריבית שצריכה רבה בהתר זה אם לא שכבר נהגו כן גדולי הדורות שלפנינו ונהגו כן דור אחר דור. כי היו ימים שכלתה פרוטה מכיס הכולל. ואם לא היו מוצאים להם התר לא היה תיקון וישוב לעה"ק ובפרט בזמן שהיו צריכים לתת לאלי הארץ לצורך הישוב כידוע. וכיון שהמנהג כן אין להרהר אחריהם. ועיין למורי הגאון מרן אבא בחק"ל יו"ד ח"ב בשיורי א"ח סי' י"ב. ובספרי הק' נדיב לב ח"א סימן צ"ה וסי' צ"ו ובנ"ד שהם גרמו לעצמם שלא רצו בשט"ח על שם הכולל אין מקום להתיר לתת להם ריוח. ואנן יד עניי אנן. ובכן יפה דנת ויפה זיכית לכו' עה"ק וחפץ היתי להשיבך במה שנשאת ונתת באמונה בספרי הפוס' ז"ל ואולם אתה ידעת במה אנן קימין בעול הצבור. וגם כי חליש לבאי טובא והוא משנה שאינה צריכה. וקח כא את ברכתי כי יהי שמך כשם הגדולים להורות הלכה לרבים. וישמח לבי גם אני והיה זה פעה"ק ירושת"ו בש"א לח' כסליו שנת רב ברכו'ת יעטה מורה. וה' יברך את עמו בשלום

הצעיר חיים דוד חזן ס"ט

סימן ו'

ירושלים עה"ק תובב"א

במי שהוציא שקר מפיו משום כסופא. אם ראוי לביישו ולקונסו

עובדא הוה בת"ח הולך בתומו וירא ה' מנעורין אשר מפני הבושה הוציא שקר מפיו וכשנודע הדבר להרב הממונה על קופת התפארת ישראל קרא אותו לפניו בפני רבים וחרפו וגדפו וגם קנסו בממון בחלקו מהקופה הנז' לשני חדשים. והת"ח הנז' הגיש משפטו לפני גאון עוזנו עט"ר מוה"ר הגדול ראש"ל ח"ד בדרא נר"ו. וברר לפניו איך היה אנוס בדבר. והוא ציוה להרב הגבאי נר"ו להחזיר לו את חלוקתו וגם אמ"ל להרב הנז' כי לא יפה עשה לבייש איש חכם בפני רבים. ויען היו איזה ת"ח מערערים בדין זה. נטיתי לבי לעיין בדבר וזה החלי

עם היות ידעתי מעוט ערכי בכל זאת. לא יכולתי להתאפק להודיע לרבים כי מה שפסק מרן הגאון אבי אבי רכב ישראל נר"ו הוא תורת אמת ומי יבא אחריו להרהר אחר פסק דינו

והנה ראינו בש"ס מעשים רבים בגדולי התנאים והאמוראים שהוציאו שקר מפיהם. או בדרך ענוה או משום בושה או כדי שיקובלו דבריהם. וכן מצינו במסכת ברכות דמ"ג ע"ב שא' ר"פ הכי אמר רבא הלכה כב"ה. ואסיק בש"ס ולא היא לאשתומטיה נפשיה הוא דעבד. ופירש"י דלא אמר רבא הכי אלא דרב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך ועיין למרן הכ"מ בפ"ז מהלכות ברכות. ובב"מ דק"ט ע"א בההיא דאמר רב יוסף דהכי אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא ר"נ האי שתלא וכו' אמרינן התם ולא היא וכתבו התוספות בד"ה מסלקינן פי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן והכי. איתא בפרק ערבי פסחים דקי"ב ע"א אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול ופרש"י למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו כדי שישמע לבריות. והיינו ודאי אפי' שרבו לא אמר שמועה זאת. וכן מבואר בערכין דנ"א דאמר ליסמוך עלאי דתניא ר' יוסי אומר וכו' ואמרינן התם דלא היא ותלה ליה בדר' יוסי כי היכי דלקבלו מניה. ועיין למהרלנ"ח ז"ל בפסק הסמיכה בדש"ט ע"ב ואילך מה שהאריך בזה

וכן יש ללמוד ממ"ש בב"מ דכ"ג ע"ד אמר שמואל בהני תלת מלי עבידי רבנן דמשנו בדבוריהו. וא"ל דדוקא בהני תלת מותר לשנות ותו לא. שהרי במסכת יבמות דס"ה אמרו בכללות מותר לשנות מפני ד"ש. והתוס' כתבו שם בב"מ דהני תלת משום ד"ש אינהו ונקט הני משום שהם רגילים יותר. וכן מצינו במסכת כתובות סוף פ' המדיר בריב"ל דאפי' בעלמא דקשוט כששאלוהו אם נראתה הקשת בימיו אמר הן. ואמרינן התם ולא היא אלא דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה. ועיין במ"א וט"ז בא"ח סימן תקס"ה. ועיין בספר גופי הלכות ויבין שמועה בענין זה

עכ"פ מבואר הדבר שאם ת"ח א' שינה בדבר והוציא שקר מפיו לטעם מהטעמים הכמוסים אצלו אין ראוי לגעור בו ולחרפו כיון שיש לו אילנות גדולים לסמוך עליהם. וכ"ש שלא היה מן הראוי להלבין פניו ברבים בעבור זה. צא ולמד ממ"ש ר' יוחנן משום רשב"י במסכת ברכות דמ"ג נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנ"ל מתמר ע"ש וזהו אפילו שהיתה צריכה להלבין פני יהודה כדי להציל את עצמה. ק"ו הדברים בנדון זה שלא הי"ל צורך בדבר ואם הי' חפץ לשחרו מוסר הי"ל להוכיחו בסתר ולא בגלוי

ובפרט שהת"ח הזה אומר בהן צדק שבשעה שהוציה שקר זה מפיו היה מדמה שאמת היה אומר אלא שאח"כ נתברר לו ששקר היה הדבר. עכ"פ בשעה שהוציאו מפיו לא ידע כי שקר הוא. והרי גדולה מזאת מצאנו בפרק שבועות שתים דכ"ו ע"א אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס ה"ד כדר"כ ורב אסי כי הוו קימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מניהו אמ"ל אידך ואנא בשקרא אשתבעי אמ"ל את לבך אנסך וכתבו התוס' שם ד"ה את לבך אנסך דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר. אלא אפי' עונש נמי ליכא וכו' ע"ש. הרי דאפי' בשבועה החמורה כל שלבו אנסו או שנשבע אדעתא דנפשיה אינו נקרא נשבע לשקר ואין בו עונש כלל ק"ו הדברים בנ"ד שאין כאן שבועה אלא דבור גרידא שלבו אנסו שכך הי' הדבר ונמצא אח"כ שהוא שקר שאין מקום כלל להקפיד עליו. והדבר קשה על ה' הגבאי שחרפו וגדפו וגם קנסו בממון. ואולי טעמו ונימוקו עמו ואנחנו לא נדע. אך עט"ר מרן הגאון אחרי ששמע דברי שניהם גזר אומר להשיב לו חלקו עולת החדש מקופת תפארת ישראל. ומי יבא אחריו: