שו"ת תעלומות לב חלק ד קפא

דבריו ואכמ"ל. וכבר הרב מש"ל בהל' מלו"ל פ"ז הל' י"א ה"ד הר"א מטולא ותמה עליו וסיים שאין ראיה כלל ממתניתין דפ"ק דמכות וגם תמה ע"ד דאף אי נימא שאין בו איסור ריבית עכ"פ אינו חייב ברוח כיון שמבטל כיסו ש"ח אין לו אלא תרעומת ושוב כתב לישב ע"פ פסק רמ"א בח"מ סימן רצ"ב שאם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני והלה מעכב שחייב ליתן לו הריוח וכו' ואפשר דבנדון הר"א מטולא היה שהשכיר תבע מעותיו וכו' ע"ש ואחרי המחי"ר אין במשמע זה מד' הר"א מטולא כי אחרי שכל החיוב שיתחייב בריוח הוא אם בא לשאול תכף בתשלום הזמן והרב לא ביאר זה שהוא עיקר החיוב והלך לבקש עצות מרחוק לענין הריבית

והנה שם כתב הרב מש"ל ז"ל ע"ד רמ"א בהגה שבעל אגודת אזוב דק"ג תמה ע"ד מורם דלמה תפס דברי המרדכי הראשונים שכתב קרוב הדבר בעיני וכו' ואח"כ חזר בו מכח דברי רבינו האי וכו' עי"ש וכפי מש"ל אין כאן חזרה אלא דמחלק היכא שהמפקיד מקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד והנפקד מסרב דאז חייב ליתן לו ריוח והיכא שהמפקיד מסרב ותובע מעותיו והנפקד אומר כבר הלויתיו או עכבתיו להרויח שאז אפילו הרויח פטור וכמו שביארנו וזהו שקשה לי על הרמ"ל שם שיצא לחלק בין היכא שהפקדון בעין והנפקד מעכבו שבזה חייב לתת ריוח. להיכא שאינו בעין וזה היה חילוק אמתי אם היה כתוב במרדכי כנסח המובא שם במש"ל. שהנפקד אומר הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח שמורה שעתה אינו בעין. אכן במרדכי שלנו הנסחא היא הלויתיו או עכבתיו להרויח שמשמע נמי שהם בידו ומעכבם להרויח. ונסחא זאת היא יותר נכונה. דלגי' המש"ל הלויתיו והקפתיו הם כפל הענין במלות שונות כמובן

וחזי הוית למהרש"ך ז"ל בח"א סימן קס"ז שכתב בראובן שהלך להסתחר בערי פיראנקיאה ונתן לו שמעון מעות כדי שיקנה לו שלשלת אחת לשמח את אשתו ועכב מעותיו בידו ולא קנה לו. וע"כ שואל ממנו ש' הריוח שהרויח במעותיו. ופסק הרב שהוא פטור כיון שהוא לא נתן לו מעותיו להרויח וא"כ אף שערבם עם מעותיו והרויח בהם פטור אפילו שחטא ועבר ע"ד משלחו. וחיליה ממ"ש המרדכי בהגוזל קמא עיש"ב. ורואה אנכי בתשובה למהר"ש גאון שם בסימן ח"י שה"ד הרש"ך אלו ותמה עליו שמסברת הגאונים נראה שחייב לשלם הריוח אף אם לא נתנם לו כדי להרויח וגם מתשובתו של ר' משה כהן שהביא המרדכי שם משמע כן שהוציא ממנו י"ב זהובים. וגם מדברי ר' האי גאון מובן כן והצ"ע עכת"ד ואני תמיה במאי דפשיט"ל שאפילו לא נתנם להרויח חייב לתת ריוח. וכבר פירשנו שאין במשמעות דברי הגאונים ור' האי ז"ל לומר כן וגם בתשובת הר"מ הכהן. יש לפרש שנתן המעות כדי להרויח. ומי יעצור כח להק' מדברים סתומים ולאפושי פלוגתא. וכל כמה דמצינן להשוות הדעות ולמעט במחלוקת שפיר דמי. וגם דברי ר' שמחה שהביא השה"ג בפרק אלמנה ניזונת יתפרשו בדרך זה והבוחר יבחר

ובהיותי בזה ראיתי למהרח"ש בספר תורת חיים סי' פ"ז שהביא דברי המרדכי הנז' ותמה מדבריו על דברי הרש"ך שם בסימן קס"ז בדין השלשלת שכתב שאף אם הרויח במעות ההם שאינו חייב ליתן לו ריוח כיון שלא נתנם לו כדי להרויח. וכתב שיש לפקפק בזה כיון ששמעין שנתן לו לר' המעות לקנות השלשלת היה יכול לקנותה בעירו אלא שנתנם לקנות לו בעיר אחרת מפני שהיא יותר בזול. וא"כ הרי רצה להרויח ע"כ. ובעניותי אמינא שאין כאן פקפוק בדברי הרש"ך אלו כי מה שאמרו שאם נתנם לו להרויח שחייב לתת לו מ"ש היינו במעות שנתן לחברו כדי שיתעסק בהם להרויח והלה נתעסק בהם והרויח דין הוא שיתן לו מ"ש. אבל בנתן לו מעות לקנות לו דבר אף שאם היה קונה לו היה ריוח מפני שבאותה מדינה היה יותר בזול זה הוי ריוחא דאתי ממילא. והרי ג"כ אפשר היה שהיה הפסד והיה קונה יותר ביוקר וידוע שרוב השולחים למדה"י להביא תכשיטין. לא מפני שהוא יותר בזול. אלא שבמתכונתם אינם נמצאים בעירם. אלא בעיירות הגדולות. ועכ"פ אינו נקרא זה נתנם להרויח. והרח"ש שם כתב שאם לא נשא ונתן בהם. הגם שהשה"ג בפ' אז"ן כתב דהמבעל כיסו של חברו אף אם לא הרויח איכא פלוגתא. מ"מ המוחזק יכול לומר קי"ל כהפוטרים אותו. וכ"ש שלא נמצא שום מחלוקת. וגם כתב שאם טוען שלא נו"ן בהם אין לחייבו שום שבועה ואפילו גלגולא עי"ש והוא ברור

ותבט עיני להרב גו"ר ח"ב כלל ג' סימן נ"ב שהביא דברי המרדכי הנז' ולחלק יצא בין היכא שיש להמפקיד ריוח מזומן ותובע פקדונו והלה מעכבו שאז חייב לתת לו ריוח. אבל אם אין להמפקיד ריוח מזומן אף אם תבעו והלה מעכב מבלי לתת לו חלק בריוח. אם הרויח ג"כ פטור. והרואה יראה בדברי המרדכי שם שאין חילוקו עולה יפה לפי פשט הדברים. וגם איך אפשר לברר אם היה לו ריוח מזומן אם לא. ונראה פשוט שבכל אופן אמרה המרדכי ודוק שם. עוד כתב וז"ל ויש מחלוקת ברורה בדברי רשב"ם לדברי המרדכי דקמי הכי שכ' שאם פייס נפקד וכו'. אמנם רשב"ם כתב ומחייב נמי בכה"ג שכתב וז"ל שזה תובע וכו' אי מעכב ודחי ליה מחייב ע"כ. הרי משמע שפיר דאע"ג דמפייסו וכו' ע"כ והוא פלא שהבין שדברי' אלו שכ' שזה תיבע וכו' הם דב' רשב"ם והדברים מוכיחים שהדברים האלו הם דברי המרדכי עצמם וכן הבינו כל הרבנים שהביאו דבריו ובטלה מחלוקת. ועיין להרב פ"מ ח"א סי' ע"ח

וראיתי להרב מח"א ז"ל בהלכות ריבית סי' מ"א שכתב על תי' המרדכי לקושית רשב"ם וז"ל וכר' דאף אם נקבל תי' על הגאון ז"ל. מ"מ עדיין קשה על דברי מהר"ם שכתב שאם תבע פקדונו מפני שזה רוצה להרויח בו והלה מעכב ומרויח בו שאין זה דומה למבטל כיסו ש"ח מאחר שהוא מזומן להלוותם והוא הרויח בהם עכ"ד דהלא כיון שזה תבעם והנפקד מעכבם הו"ל גזלן וקי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ולמ"ש המרדכי אפש"ל כן וכו' כיון שגם המפקיד היה רוצה שישתמש בהם וכו' וכה"ג אפשר לעלות על הדעת דלא הוי כגזלן. אבל דברי המרדכי דלעיל קשה ואי אפשר לפרשם הכי וגם א"א לומר וכו' מלבד דהעיקר חסר וכו' עיש"ב. ולע"ד נראה שדברי מהר"מ נכונים