שו"ת תעלומות לב חלק ד קפ

ראשל"צ נ"י לא רצה בשום אופן להשתמש בכחו הגדול אצל הממשלה הרוממה יר"ה לעכב בידם השחיטה, כי חשש לח"ה ולחרפה בגוים כאשר הוא ידוע ומפורסם. א"כ בהכרח היה בטול המכירה הראשונה ואפי' אם נאמר שכולל הספרדים היו יכולים להעמיד המקנה בידם ולא העמידוה ונתבטלה המכירה מחמתם אין להם להקונים על הכולל אלא הדמים שנתנו. כמבואר בהרמב"ם בפי"ט מהלכות מכירה דין י"ג ובטור וש"ע ח"מ סימן רכ"ה וזה פשוט אין צורך להאריך בו אלא שכיון שהיו צריכים הכולל להחזיר להם מעותיהם שנשארו בידיהם בפקדון לא יפה עשו ששלחו בהם יד. שכבר פסק הטור וש"ע בסימן רצ"ב דאין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון. ואולם נראה שכל זה הוא אם באו לידם מתחילה בתורת פקדון. משא"כ הכא שהיה בתורת מכר ובאו לידם להוציא אותם בעד העניים כידוע ולקמן נאריך בזה

ועל הטענה השנית שהם יש להם זכות בהגאבילה של הספרדים כי בכלל מאתים מנה. יפה השיב הרב מר פקידינו משה שפיר הי"ו שכיון שנתבטלה המכירה בשביל פירוד האשכנזים הו"ל כמכר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו ופנים חדשות באו לכאן ועיין להרב משפטי שמואל סימן קכ"ה בדקס"ט. עוד זאת שבזמן שמכרו הגאבילה של הספרדים לא טענו לזכות בה אלא תבעו מעותיהם לבד. א"כ כבר מחלו על זכותם ומחילה א"צ קנין. ובפרט שאף אם היו תובעים זכות זה לא היו זוכים בו כיון שלא נודע בכמה יקחו הגאבילה של הספרדים למחצה לשליש או לרביע. ובהכרח היו צריכים למוכרה מחדש ומי עכב על ידם שלא לבא ולעמוד על המקח. וכמו שהשיב בחכמה מר פקידנו נר"ו ודבריו ברורים וישרים למוצאי דעת

ועל השלשה אני בה במה שתובעים הקונים ריוח מעותיהם שנשארו בטלים זה ט' חדשים. וגם בזה רואה אני את דברי הרב הפקיד משה שפיר קאמר כי הכולל לא נתעסק בהם ולא הרויח. כי נתנם לצורכי העיר. ואם היו רוצים היה נותן להם שטר בהתר הרבית באותו זמן והם לא רצו ואינהו דאפסידו אנפשייהו. והם דברים של טעם וברורים כשמלה. בכל זאת אני אבאר שהדין עמו מפי סופרים ומפי ספרים. והנה מפורש יוצא במרדכי פרק הגוזל בתרא שהובא תשובה אחת ושם כתוב שהגאונים פסקו שמה ששנינו המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל אם הרויח חייב ליתן לו וכן הורה ר"א בר יהודה. וגדולה מזאת כתב שם דהיינו דוקא אם נותנו לו מתחילה להרויח אבל בתורת פקדון לא שכל זמן שהוא פקדון אין לו הפסד וביטול כיס. וגם אם תובע פקדונו והלה אומר הלויתיו או עכבתיו להרויח וכו' שאע"פ שמבטל כיסו של חברו הוא דפטור וכו' ונראה שרבינו האי גאון ז"ל חולק בזה וסובר שאם שלח יד בפקדון והרויח שחיב ליתן מחצית שכר. ועל מה שתמה רשב"ם דכיון ששלח יד בפקדון הו"ל גזלן וקי"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ואמאי יתן לו מחצית הריוח השיב ראבי"ה דודאי קודם שתבעו אינו חיב לתת כלום. אבל משעה שתבעו המפקיד ואומר לו הנפקד אם תקבל להיות עמי קרוב לשכר ולהפסד אתן לך והמפקיד אומר לו לא אך שלי תן לי דהתם אי מסרב ודחי ליה מחייב למפלג בהדי בריוח ע"כ. וזהו הפך מה שעלה בדעתו של ראבי"ה שקרוב הדבר בעיניו שאע"פ כן הוא פטור ליתן ריוח. ואולי חזר בו מפני סברתו של הגאון ר' האי. ולפ"ז קשים לשמוע דברי החידושי אנשי שם שכתבו שם דהאי ואינו קאי אנפקד וכתב שקצת קשה מה שייך האי לישנא בנפקד וכו' ע"ש. והאמת הברור הוא דקאי אמפקיד וכמו שמבואר בתשובתו הראשונה וכאשר פרשתי דבריו ודוק שם

והנה גם בהג"מ שם מחקו תיבת ואינו. וכונתם דקאי המפקיד שהוא רוצה להיות עם הנפקד קרוב לשכר ולהפסד והנפקד מסרב. וכן לפי מה שכתבו החידושי אנשי שם דקאי הנפקד שאינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר וכו' ואינו צריך למחות תיבת ואינו. ובהכי אתי שפיר דלא פליג ר' האי גאון על סברתו הראשונה כי מ"ש בתחילה שפטור מלשלם ריוח היינו מפני שהנפקד רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד מסרב שאז אינו מחוייב לתת לו ריוח מפני שהמעות אינם בידו וכבר הלוה אותם. אבל היכא שהמפקיד מתרצה להיות עמו למ"ש והנפקד אוחז החבל בשני ראשין לא מחזיר לו מעותיו ולא יחפוץ להיות עמו למ"ש דין הוא שיתחייב לתת לו ריוח והיינו דינו של ר' האי גאון ואינו חולק על דינו של ראבי"ה. ומיהו פשט הדברים לא משמע הכי

עכ"פ יש לפרש שהמרדכי לא חזר בו מדעתו הראשון וס"ל דכל שהנפקד מתרצה להיות עמו למ"ש מפני שאינו יכול להחזיר לו מעותיו והמפקיד מסרב בזה דפטור מלתת לו ריוח אף אם הרויח במעותיו. ומה שכתוב שם בשאלה שכתבו הגאונים דמה ששנינו המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת הוא במקום שאין מרויח בו אבל אם מרויח חייב ליתן לו ושכן הורה ר"א בר"י וגם רבינו משה כהן שלח פעם אחת כסף ע"י יאודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בע"כ ריוח י"ב זהובים ע"כ ודברים אלו סתומים שנראה שבכל אופן שהרויח חייב ליתן לו. והא תירצה המרדכי שכל זה שחיב ליתן ריוח היינו דוקא אם מתחילה נתן לו לקנות דבר להרויח וחזר ואמר לא הרוחתי אלא לעצמי. בכי הא הוא דמחייבינן לתת ריוח ואף שלא פירשו כמה הריוח שיתן יש לומר שנותן המחצית כמו שמבואר בדברי הגאון רבינו האי ז"ל. דון מינה ואוקי באתרין שלא הרויחו הכולל במעות אלו כלל ולהוצאה ניתנו לצורך העניים שלדברי כולם הם פטורים מלשלם ריוח. ובפרט שהכולל היו רוצים לתת להם שטר בהתר רבית והם לא רצו אלא תבעו מעותהם שאין מקום לחייבם בריוח והוא ברור

וראיתי בתשו' דשייכי לס' משפטים סימן ט"ו שנשאל בראובן שנתחייב לתת שכירות מלמד לבנו לזמן קצוב ועבר הזמן ולא נתן ותבע המלמד הריוח שהיה יכול להרויח במעות אלו מאותו זמן ודן הר"א מטולא שחייב ליתן לו הריוח ואין בו ריבית מדתנן בפ"ק דמכות מעידנו באיש פלוני וכו' והכריח דבשכירות אין בו רבית והר"ד אחיו הקשה ע"ד מההיא דפרק אז"ן דאמ"ל רבא להנהו דמנטרי וכו' דמשמע דגם בשכירות יש ריבית ואינו חייב לתת לו ריוח ע"ש. ועיין למהר"ש גאון בסימן ח"י שתמה ע"ד הר"א מטולא בהכרחו מההיא דפ"ק דמכות. ויש להשיב על