שו"ת תעלומות לב חלק ד קעד

שכתב בד"ה ויחזיר אבדה אם ימצא אבדת חברו וכו' שהם דברים יתרים כי בודאי אם לא ימצא אבדה לא יחזיר. ולפי"ה דבריו באו בתעלומות חכמה, להורות שאין זה מצוי ולכן מצאו לו תקון אחר יותר מצוי ודוק. ובהכי הנה מקום לפרש דברי רבינו, כי בענין חזרת האבדה אפשר שיתמהמה ימים רבים עד עת בוא לידו אבדה, כיון שהוא חס שלא להפסיד ממונו בהוצאת טרפה. ואף אם יבא לידו אח"כ אבדה אין הוכחה ברורה שחזר בו מחמדת ממון, משא"כ אם תכף בבואו למקום שא"מ אותו הוציא טרפה בממון חשוב, ודאי י"ל שעשה תשובה בלי ערמה כיון שהי"ל תרופה בלא הפסד ממון אם היה ממתין למצוא אבדה ולהחזירה. ובזה ניכרת תשובתו יותר. וזה ודאי במקום שא"מ אותו, דבמקומו מי יאכל מידו כיון שכבר נפסל לשחי' ובכן באו דברי רבינו הטור בתעלומות חכמה כמובן

והנה ראיתי להרב משפ"ץ בח"ב סי' ב' דקאי בדעת מהריב"ל ז"ל ורצה ללמוד השואל כענין דגם במחזיר אבדה לחוד די חזרתו במקומו. וחיליה מפירוש רש"י ז"ל שכתב דודאי הדר ביה מחימוד ממון שנראה מזה דבהא לחוד סגי. והנה אמת שכך דייקי דבריו, אבל עכ"פ אין זה לבד ראיה מהימנא דהדר ביה מחמדת ממון, אלא כשהוא במקום שא"מ אותו דהתם ליכא חשש הערמה. וכבר עמד על דבריו הרב משפ"ץ שם והשיבו כהלכה על זה ומ"מ כראה דבהוציא טרפה בממון חשוב הוא מסכים לסברת מהריב"ל. ולדבריו תקשי ליה שפיר מדיוקא דפירוש רש"י ז"ל דכ"ש הוא לגבי הוצאת טרפה. אלא דנראה דלא ס"ל האי טעמא. או דנקט הוציא טרפה יען שחזרת אבדה אינו מצוי כ"כ. ושהוצאת טרפה היא הוראה עצומה שחזר מחמדת ממון ואה"נ שאם ימצא אבדה והחזירה די לו בכך. וכמו שהוכחנו דעכ"פ לחשש הערמה אין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ אותו

ותבט עיני בשור"י להרה"ג משאת משה בחלק יו"ד סימן ג' שהביא דברי מהריב"ל הנז' ודחאם בשתי ידים. והיה טעמו דהעיקר אצלנו הממון שהוא המורה דהדר ביה מחמדתו והמקום הוא טפל. ואיך יכתוב כיון דבמקום שא"מ אותו הוה דהוא משתמע דהמקום גורם הכשרו ע"כ. ואחרי המחי"ר לא ירדתי לסו"ד בדברים אלו, מאחר דהאמת הוא דהמקום הוא העיקר והוא הגורם הכשרו, שכל התשובה שיעשה במקומו חיישינן שמערים. וכמו שהודיע לנו כ"ז רבינו הטור וכתב שילך למקום שא"מ אותו ויחזיר אבדה ויוציא טרפה דכיון שעשה כל זה במקום שא"מ ליכא הערמה ואיך הוה משתמע דאין העיקר המקום אפילו לדעתו. ומכאן הוא כל דיוק מהריב"ל והמשפ"ץ ז"ל. והאמת הוא דלא הוצרך לזה כדכתיבנא. ועיין להרב משאת בנימין סימן כ"א שהאריך ואכמ"ל

ואחזה אנכי למרן הגאון הרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קנ"ז שהאריך לסתור דברי הגו"ר וכתב דט"ס כפל בדברי רי"ו ז"ל וצ"ל שתשובתו קשה שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה ע"כ. ודבריו חיים וקיימים דהרי בתר הכי כתב דילמא שמא מערים ובא לציון לפ"ב דסנהדרין. והרי התם לא מצאו לו תקנה עד שילך למקום אחר. ובסו"ד כ' אלא דמצד אחר אין נראה לי לחלק בהכי דאיך יתברר הדבר לב"ד שאינו רוצה לחזור למינויו. ואף שאמר כן מי מהימן להכשיר את עצמו ודילמא משקר עכ"ד. וכבן המתחטא אמינא בעניותי דלא היא דהרי כשאומרים לו שמה שמקבלים אותו לעדות הוא באופן שלא יחזור לאומנותו בשום אופן, אז ליכא חשש הערמה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בראינוהו דואג ומתאנח על מה שאירע לו. כ"ש כשאנו אומרים לו שאין לו תקנה לחזור לאומנותו עד שילך למקום שא"מ אותו. ובכה"ג נראה דאין עוד חשש הערמה. ובהכי אין מקום למ"ש עוד שם דאם באנו להאמינו ע"פ הי"ל להאמינו כשאומר שעשה תשובה בלא הערמה ע"כ. ואחרי הס"ר לא דמיא כלל דהתם הוא דאמרינן דאפשר מערים לחזור לאומנותו דמי יודע מה שבלב חברו. ואי אמר הוא שאינו רוצה לחזור לאומנותו או אם אומרים לו ב"ד שאין מכשירין אותו לעדות אלא בתנאי שלא יחזור לאומנותו כלל, נראה דליכא חשש הערמה. ובמ"ש עוד להק' ע"ד הגו"ר זכיתי לכוין במקצת לד"ע

ולפי המדובר אתה תחזה שאין מקום למ"ש הרב פני מבין ז"ל בחי' לסנהדרין בדנ"ה שכתב להקשות על מרנא החק"ל ז"ל דאף שדעתו לחזור לאומנותו אפי"ה כשר לעדות ולא בעינן שתהיה התשובה בלב שלם ונפש חפצה וכו' זהו מ"ש הגו"ר שאינו רוצה לחזור לאומנותו דאם שואל לחזור לאומנותו אמרינן דלא די אבל לענין עדות ש"ד עכ"ד. ופליאה דעת ממני איך שגה בזה כי הוא ז"ל כתב דאף דהחילוק מבורר לדברי כולם מ"מ מר באתריה לא ס"ל הכי לומר שאף שדעתו לחזור לאומנותו מכשירינן ליה לעדות לפי שכשאתה מכשירו לעדות תכף יחזור לאומנותו כיון שכבר הוכשר ואין לך הערמה גדולה מזאת כי כאשר ירצה לחזור לאומנותו בוא יבא תחילה להכשר עדות באומרו שאינו רוצה לאומנותו. ולפי"ז צא ופרנס לי כל אופן הערמה. אלא ע"כ לומר כדכתיבנא דאנן אמרינן ליה שלחזור לאומנותו אין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ אותו, ואז מכשירינן ליה לעדות. ואם יבא אח"כ לאמור שרוצה לחזור מצריכינן ליה הליכה למקום אחר וכדבר האמור. ועיין בס' מטה יוסף ח"א סימן ח' שהאריך בענין זה וכתב לדחות דברי מהריב"ל הנז' ויש לעמוד בדבריו ואין הפנאי מסכים ולא באתי בשורותי"ם אלו אלא לישב דבכי רבותינו בעלי תוספות. ע"כ הלכתי אחרי הקוצרי"ם. ועיין בתשובת מרן באבק"ר סימן ר"ט ובת' הרא"ם ח"א סימן כ"ד

דמודעי אני צריך כי את זה כתבתי בשנה הכתיר בעה"ק ירושלם תובב"א. כד הוינא זוטרי ולא הורגלתי עוד בספרי הפוסקים ובלשון חכמים. ובשנת התרכ"ז אור נגה עלינו הרב כמהרי"ץ אבואלעפיא כ"י וכשתעשענו עמו כאן בד"ת. אף הוא מסר בידי פס"ד בענין קנס שדוכין והשבתי על דבריו הלא הוא בספרו פני יצחק ח"א סימן טוב ובספרי תעלומות לב ח"א אה"ע סימן ד' ובאותו פרק מסרתי גם אני בידו גרגיר זה הכתוב לעיל והודעתיו כי הוא גרסא דינקותא למען ישים עינו עליו וישיבני דבר. ועד היום הזה לא קבלתי ממנו מענה. ובהיות ידעתי שאין הלשון מסודר ימה, ושגיאות מי יבין ע"כ לא הדפסתיו בספרי הנ"ל. ותורה מונחת בקרן זוית עם שאר חידושי תורה שחי' בילדותי להיותם ראשית למודים ולא יכולתי לחזור על לימודי כי למגמר מעתיקא קשה וכמ"ש למעלה: