שו"ת תעלומות לב חלק ד קעג

ומעתה שוב אשוב לדברי הרב גו"ר שם שכתב לישב דברי הרמב"ם שכתב בעד זומם ונשבע לשקר שילך למקום שאין מכירין כדין הטבח. דבכל הנך תלתא איכא חזרה לאומנות, הטבח שרוצה לחזור ולשחוט. או אם ירצה להעיד עוד איכא חזרה לאומנות. וכן מועל בשבועות ועד זומם. חוזרים לכשרותם בדבר שנפסלו משא"כ במלוה ברבית וכיוצא דע"י העדות אינם חוזרים לאומנותם ומשו"ה אין להחמיר עליהם עכ"ד, ודבריו נפלאו ממני שבכל אריכות לשונו שם לא ישב כלים. דבשלמא גבי טבח שהיה לו אומנות ידועה שמרויח בו יש לחוש שמערים שיחזור לאומנותו ומה דמות יערוך להנך תרתי בעד זומם ומועל בשבועה. כי מה ירויחו שיחזירום לכשרותם כיון שאין זה אומנות ואף אם לא יקבלו עדותם ושבועתם לא יפסידו כלום ולא חיישינן שעושה זאת העד זומם כדי שיוכשר לעדות. למען ימצא מי שיתן לו ממון להעיד שקר. כי לא נחשדו ישראל שמשכירין עדי שקר וגם הוא יודע זאת. וגם בנשבע לשקר שיש לו הנאה בחזרתו להכשרו כדי שלא יהיה הלה שכנגדו כשבע ונוטל, דזה רחוק המציאות בכל אדם. וגם דכיון דדינא הוא כי שכנגדו נשבע ונוטל. ל"מ זה הפסד כי לא נחשד שכנגדו לישבע על שקר. משא"כ בטבח שיש לו אומנות שמתפרנס בו והוא רחוק מהנך תרי כרחוק מזרח ממערב וכגבוה שמים. ומה"ט ס"ל לכמה פוסקים שגם בטבח אם אין טעם לחזרת האומנות שדיו חזרתו במקומו וכפי"ז ממילא אזדא מה שרצה לתרץ קושית מב"י ע"ד התוספות. וגם מה שישב אחרי כן אינו מן הישוב. כי אין מי שיאמר שסברת מב"י כדעת התוס' דטעם הטבח הוא משום העברת אומנות ובהני ליכא העברה אלא חזרה. דמלבד דאין כאן חזרת לאומנות כאמור. עוד זאת דגם בטבח לא יתכן לפרש שהטעם הוא משום העברה. דהא התוספות דייק מלישנא דתלמודא דאמ"ל רבא לר"כ דילמא איערומי קמערים. ומה ערמה שייכא גבי העברת האומנות. ולא שכיחא אלא בחזרתו לאומנות והוא פשוט

עוד כתוב בדב"ק וז"ל דבלא"ה מאי קושיא דהני תרתי דהצריכו מקום שא"מ אותו לפי דבעירו לא יקבלוהו לעדות ולשבועה. שו"ר שדברי הרב נכונים שהרי כתב דבשאר עברות די שילך לב"ד שבעירו וא"כ הקושיא היא עצומה מדברי התוס' וכו' עי"ש. ואחרי המחי"ר לא דקדק יפה בדברי התוס', דהתוס' לא כתבו כ"א דכל הני מהני חזרתן במקומם חוץ מטבח דאיכא חשש הערמה. ולפי"ז אין מקום לקושית מרן הב"י מאחר דהתוס' דייקו כן מפשטא דגמ' בפז"ב דבכל דליכא חששא דהערמה מהני חזרתן במקומם. וא"כ אדתקשי ליה מדברי התוס' תקשי ליה מדיוקא דש"ס דנראה פליג אירושלמי. אלא דהאמת שדברי התוס' הם נכונים וישרים לכל המדקדק בדבריהם דאף בהני תרי מהני חזרתן במקומם בב"ד דלא ידעין ליה. וכנראה ג"כ מדברי הרמב"ם והטור כמו שהוכחנו לעיל. ולא נצרך מקום שא"מ אלא היכא שהב"ד אשר בעירו מכירין אותו. ובכן אין צורך להאריך עוד בשאר דבריו

ובהיותי בזה חזיתיה להרב נאמן שמואל ז"ל סי' ע"ו שכתב שלמד טעם למה במועל בשבועה הצריכו מקום שא"מ אותו ולמד ג"כ תי' אחר מדברי הרב מ"ב משום דבהנך תרי איכא חשוד לממון ונשבע על שקר או מאכיל נבלות וכו' עי"ש. והרב חשק שלמה בסימן ל"ד הקשה על דבריו שאין תירוצו עולה יפה דכונת רבינו המחבר להקשות על התוספות דתלו טעמא דטבח דחיישינן שמא יערים. וזה לא שייך בחשוד על השבועה. וא"כ איך יתורץ עם מ"ש הרב מ"ב עכ"ד. ולפום ריהטא נראים דברי הרב ח"ש בקושיתו זאת. אך אחד הרואה ומעמיק בדברי הרב נאמן שמואל שפיר יחזה שדבריו נאמנו מאד. כי לא בא הרב לתרץ קו' מב"י ז"ל על דברי התוס'. אלא אחר שהביא דברי הרח"ש ז"ל שכתב דטעם מועל בשבועה משום חומר שבועה. לזה כתב והוסיף דמועל בשבועה אית ביה תרתי לריעותא כטבח. והבט כא וראה בסו"ד שכתב ובזה מתרצינן מה דהושוה מועל בשבועה לטבח אע"ג דליכא חשש הערמה ע"כ. הרי דכל עיקרו לא בא אלא לתרץ למה הושוה המועל בשבועה לטבח וזה פשוט בדבריו

ומעתה אביע אומר במה שחמותי ראיתי אור למרן החבי"ב בכנה"ג סי' קי"ט הגה"ט כ"ט שרצה להכריח שמ"ש רבינו הטור שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה דהאי או לא קאי אמקום שא"מ כי היכי דנימא דבהוציא טרפה די בחזרתו במקומו. אלא הכונה דבמקום שא"מ לא בעינן תרתי חזרת אבדה והוציא טרפה אלא או זה או זה ע"כ. ואולם נראה שיפה הכריח מהריב"ל בח"ב סימן פ"ו שציין שם שדעת רבינו היא שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה אפילו במקומו. ממ"ש ביו"ד סימן קי"ט דכיון שאינו חס על ממונו ודאי עשה תשובה בלא ערמה. דנראה מזה דאפילו בעירו ד' דכיון שהוציא טרפה הוי הוראה ברורה שאינו מערים. ומה דמצריכינן חזרת אבדה במקום שח"מ טעמא רבא איכא כמו שביאר הרב שם בדברים המצודקים. וראיתי לרבינו הגדול הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קנ"ז דרל"ד ע"ד שרצה לישב דברי הטור במ"ש שאינו חס על ממונו דקאי אף לחזרת אבדה ובעינן תרתי במקום שא"מ דהתם הוא דליכא ערמה עיש"ב. ולפי מ"ש מהריב"ל שיותר אדם חס שלא להפסיד ממונו ממה שעשוי שלא להרויח. א"כ היה די אי הוה נקט הטור חזרת אבדה וכ"ש אם יוציא טרפה שמפסיד ממונו. ולפ"ז יש לתמוה במה שפירש"י ז"ל בחזרת אבדה אם ימצא אבדת חברו דכיון דמחזיר אבדה ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. ולפי האמור בחזרת אבדה אין כ"כ ראיה שאינו חומד ממון כיון שאינו מפסיד מכיסו. ויותר הי"ל לפרש זה בהוציא טרפה. וגם דברי הטור הם קשים להולמם. וישוב מרן הגאון החק"ל דחוק. דלפי"ד כך היל"ל כיון שבמקום שאין מכירים אותו אינו חס על ממונו ודוק כי קצרתי

ונראה לעניות דעתי דהאמת הוא דבעינן תרתי במקום שא"מ כמו שהכריח מרן החבי"ב והגאון הרמ"ז שם. וליישב מה שיש לדקדק כר"ל דהאי דינא שיחזיר אבדה בממון חשוב, אינו דבר המצוי לו בכל עת דמי יימר דמתרחיש ליה אבדה בממון חשוב. ולז"א שאם היה האופן שבא לידו תכף ומצא אבדה והחזירה די. דהא עכ"פ הורה גבר דגדר ביה מחמדת ממון. ויען שהוא רחוק המציאות בא ללמדנו שאם בקש ולא מצא אבדת אחיו, שאז התיקון היותר מצוי הוא שיוציא טרפה בממון חשוב ותקון זה הוא יותר מעולה כיון שמפסיד משלו. ויש לדקדק זה מדברי רש"י