שו"ת תעלומות לב חלק ד קעב

ולדידי במקומי אני עומד דלא פליגי וכולם מתנבאים בסגנון אחד. ושפיר י"ל דגם התוספות אזלי ומודו לסברת הרמב"ם דבבודק לאחרים בתשובה לחוד סגי, כי מה שהצריכו הליכה למקום שא"מ אותו היינו בבודק לעצמו שיש לו חימוד ממון וע"ז יש לחוש שמערים כדי שיחזירוהו לכשרותו. ושבע תועבות בלבו להאכיל טריפות משום חימוד ממון. וכשאין בו חימוד ממון לא חשבינן ליה מזיד אלא שוגג ולא מחמרינן ביה. ודבר זה קיימתיהו מסברה דנפשאי ואחרי שובי מצאתי הון לי תנא דמסייע לן איהו ניהו מהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סימן י"ב די"ב ע"ד שתמה על רבינו הב"י בזה ויישב בטוב טעם ודעת כעין מ"ש בעניותי. והנה בספר הקצר בסט"ו סתם הדברים וכתב שיצאת טרפה מתח"י ובסו"ד לענין החזרה פי' בבודק לעצמו. והדבר הקשה על מהרח"ש שם שהוקשה לו ממ"ש גבי מועלי שבועות כמ"ש מב"י ז"ל ותי' דהתם החמירו משום חומר שבועה. ולפי המדובר אין כאן תימה דגם מוע"ש אין צריך מקום שא"מ אותו וכמ"ש בירושלמי וכמש"ל. וגם הטור ביו"ד סימן קי"ט שכתבו בפירוש גבי טבח שילך למקום שא"מ אותו דאיכא חשש הערמה והיינו ודאי שהיא הערמה שכתבו התוספות. וגם הרשב"א כתב בפירוש דבקבלת דברי חברות שראוי לדקדק אחריו אם ראינוהו דואג וכו' כדי שלא יעבירוהו מאומנותו והיד מרן ז"ל בב"י שם. וכן כתב הלבוש בסימן קי"ט סט"ו והוא ברור ופשוט דכולהו ס"ל האי טעמא וכאמור

ובהיותי בזה חזה הוית בסמ"ע שם סע"ד שכתב על דברי מרן הש"ע שכתב שא"מ וכו' דהא בעירו אין לו תיקון זה שבלא"ה מכירין אותו וכן גבי עד זומם וכו' ע"ש. ונראה מדבריו שסובר בדברי מרן הש"ע דהטעם שצריך מקום שא"מ אותו הוא משום דבעירו אין לו תיקון זה מפני שמכירים אותו משמע שאם יהיה האופן דגם בעירו ימצא ב"ד שאין מכירים אותו דמהני חזרתו במקומו ואלו מב"י האריך בזה והוכיח לדעתו שצריך מקום שא"מ אותו מטעמים אחרים. וגבי עד זומם כתב שלמדו הטור והרמב"ם מדין הטבח. וכתב בפי' בב"י דטבח והני טעם אחד להם. ובטבח ס"ל דל"מ בעירו אפי' באינם מכירים, והוא פלא

והנה ראיתי בספר גו"ר כלל ח' סימן א' שהאריך בענין זה ובכלל דבריו מקשה להאגודה שה"ד הב"ח בסס"ד שאין תקנה להחזירו אם יראו אותו מתענה ומצטער עד שילך וכו' וכ' על זה שאין דברי האגודה נכונים בזה כלל. דכיון דליכא חימוד ממון מנין לנו להחמיר ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין קושיתו דאפשר דהאגודה ס"ל כס' התוס' לפי הבנת הב"י דאפילו ליכא חימוד ממון כל דאיכא חשש הערמה כיון שראינוהו דואג ומצטער. ס"ל דאין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ ולאו דוקא בטבח אמרה למלתיה אלא כל ששיך הני טעמא וכמו שדייק מב"י מדבריו. ואעיקרא דמלתא אומר אני שלא כאמרו כל השיעורים הללו דהיכא דליכא חימוד ממון שאין צורך שילך למקום שא"מ אלא כשלא ראינו שום ראיה לסתור תשובתו דאז אמרינן דכיון שלא נשאר כ"א חשש הערמה לא חיישינן לה אלא באיכא חימוד ממון דחיישינן אפילו חששא רחוקה, אבל היכא דליכא חימוד ממון לא חיישינן לה. אבל היכא שראינוהו מתענה ומצטער על זה הרי הורה גבר שאין תשובתו שלימה אלא שהוא מצטער על העתיד. וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מב"י בחיו"ד סימן קי"ט. והתם נראה פשוט שלא היה חשש חימוד ממון, וחשש לזה לפי שראינוהו דואג על מה שאירע לו ומתאנח על כך כדי לחזור לאומנותו. ושו"ר שגם הגו"ר באר"ש שם האריך לישב דברי האגודה ויש לי להשיב על דבריו ואכמ"ל

וחזינא לגאון הרב לח"ם שהאריך שם בענין זה. תחילה וראש נתן עיניו בהני תלתא שצריכין מקום שא"מ טפי מהנך אחריני ונתקררה דעתו בטעם שנתן הב"י. ולא הרגיש במה שהניח הב"י דברי התוס' בצ"ע. תו מקשה דלמה בנשבע לשקר ועד זומם לא הצריכו לבישת שחורים כטבח. והוא תימא דהחילוק מבורר דאלו בע"ז ונשבע לשקר אף כי גדול עונם מנשוא מ"מ לא החטיאו אחרים ואף שהוציאו ממון מאחרים עכ"פ איתיה בחזרה וניתן להמחל. ואלו בטבח שהאכיל טרפה לרבים והחטיא אותם בדבר של אכילת איסור שהנשמה תלויה בו, לכן החמירו השובתו שילבש ויתעטף שחורין שמורה על ההכנעה והיראה וזה פשוט ועיין להסמ"ע שם ספ"ד, עו"כ דלמה במועל בשבועה די שיבא לב"ד ויאמר חשוד אני. ולא סגי הכי בעד זומם וטבח. וצריך לתת טעם לכל אלו עכ"ד. ואחרי המאי"ר נראה דהטעם ברור ושניא טבח ועד זומם לענין זה ממועל בשבועה כי הלא ידוע שצריך שתהיה תשובה מעין העון אשר חטא על הנפש. ובכן במועל בשבועתו שנשבע לשקר בב"ד. משו"ה הצריכוהו בחזרתו שכשיתחייב שבועה בב"ד יאמר חשוד אני. משא"כ בעד זומם כי אם יהיה עד בדבר שידע וראה ויביאוהו לב"ד להעיד ויאמר חשוד אני אינה ניכרת תשובתו כי בתחילה כשנעשה עד זומם אולי היה ע"י ממון שלקח וכדמיקי לה מב"י (ול"ק ממ"ש שם א"נ בלא נטל שכר כאשר ידקדק המדקדק) וכן בטבח העיקר שיחזיר אבידה בממון חשוב או יוציא טרפה באופן שנראה לעינים שאין לו חימוד ממון לחוס על ממונו בדבר איסור דהתם ניכר שאינו עושה משום עורמה. וכמ"ש רבינו הטור שם

עוד חזון למוה"ד הרב לח"מ שם שרצה לתרץ קושיא גדולה שהקשה מהריב"ל בח"א ריש כלל ט' דמאי שנא הנהו דבכורות שאמרו והוא שיהיה חשוד למכור תרומה לשם חולין וכדומה ולא הצריכו הליכה למקום אחר שא"מ אותו כההיא דפרק ז"ב ורצה לישב הלח"ם עפ"י ס' התוספות דטעם הטבח הוא משום העורמה שרוצה לחזור לאומנותו. וכפי"ז קשה לרבינו דלא ס"ל האי טעמא כמ"ש הרב"י ז"ל ע"כ וכפי מה שביארנו לעיל בהא דגם הרמב"ם הוא מסכים והולך לסברת התוספות ובכן גם לרבינו לק"מ אלא דמעיקרא לדעתי הפעוט אין תירוצו עולה יפה שגם במוכר תרומה לשם חולין איכא למיחש שהוא מערים בתשובתו כדי שיתירוהו למכור עוד כמקדם. והגם שאין זה אומנות. מ"מ כיון שיש חשש שיחזור לסורו הרע מפני הכאתו. חיישינן ליה. ולכל הפחות היינו צריכים לאסור עליו אפילו במותר לו ולא בקבד"ח דוקא ועיין מה שתירץ הראב"ד ה"ד הר"ן בחי' לסנהדרין ועיין להגאון מז"ה בחק"ל יו"ד ח"א דרל"א ע"א שהאריך כיד ה' הטובה עליו: