שו"ת תעלומות לב חלק ד קעא

עד זומם אינה נכרת תשובתו אף אם נתנו לו ממון להעיד שקר ולא רצה. כי בלא"ה לא יקבלו עדותו. ולכן דקדק לומר שהלך למקום שאין מכירים כלומר כאשר ידע שבעירו כולם מכירים אותו. ואה"נ שאם גם בעירו אינם מכירים אותו שדי בעירו. ואולי לזה הוא דאמר וכן כל כיוצא בזה. כלומר שגם בעירו די חזרתו אם אינם מכירים אותו. שלדבר הזה הוא כיוצא ממקום שאין מכירים אותו. דהא אף אם ילך לעיר אחרת ומכירים אותי לא מהני. א"כ נמצא שלא המקום הוא העיקר ודבר זה אינה צריכה לפנים להמעיין היטב

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת הבא נבא לדברי מרן הב"י ז"ל שם ובכ"מ שם שדבריו עלו כחומה לפי מעוט שכלי ולא זכיתי להבין כונת דב"ק הנאמרים בתעלומות חכמה. תחילת דבר ראו הביא לנו ביתה יוסף מ"ש רי"ו במשרים נ"ב ח"ד וז"ל ומועלי בשבועות כתב הירושלמי שילך למקום שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני וכו' ויש מן הגאונים שכתבו כי בודאי בחשוד על השבועה צריך בחזרה כמ"ש בירושלמי אבל בשאר עברות די שילך לב"ד שבעירו. וכתבו התוספות כי כל אלו חזרתן במקומם ואין צריך לילך למקום שאין מכירים אותו זולתי הטבח דחיישינן שמא מערים כדי שיחזירוהו לאומנותו ע"כ. וטרם כל אשימה עיני במ"ש בירושלמי דמעלי שבועות צריך שילך למקום שא"מ אותו כי אחרי שאין כאן חשש הערמה למה לא יהיה די בחזרתו במקומו ואפשר שסוברים כמש"ל דכיון שעיקר חזרתו הוא במה שיאמר חשוד אני. א"כ צריך שיהיה בפני מי שאינו יודע שהוא חשוד ולאו דוקא מקום אלא ב"ד שא"מ אותו. וה"ה אם בעירו ג"כ יש הרבה ב"ד והלך לב"ד שא"מ אותו ואמר חשוד אני מהני. ודברו בהווה שהב"ד שבעירו כבר יודעים שהוא חשוד. אשר כפי"ז קשה דברי הגאונים שכתבו כי דוקא מועלין בשבועות צריך מקום שא"מ. אבל בשאר עברות די בב"ד שבעירו, דמשמע אפילו ב"ד המכירים. דאי לא"ה גם מוע"ש די בב"ד שבעירו אם יש ב"ד שא"מ אותו. ואי במכירים קשה עד זומם איך די חזרתו במקומו. כיון שאינה נכרת תשובתו אם כתבו לו ממון חשוב ולא קבל באומרו שהוא פסול לעדות. כיון שבלא"ה הוא ירא לקבל ולהעיד מפני שיודע שמכירין אותו ולא יקבלו עדותו. ובדוחק י"ל דלאו דוקא נקטו מועלי שבועות אלא הוא הדין בעד זומם כיון שטעם א' להם ונקטו מוע"ט וה"ה לכל כיוצא בזה. ומ"ש רבינו הטור בעד זומם שהולך למקום שא"מ וכו' אפשר דט"ס נפל וצ"ל שהלך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. והכונה שאין העיקר המקום. ואפשר גם בעירו אם אין הב"ד מכירים אותו וכמש"ל בדעת רבינו ז"ל

ואם כנים אנחנו בזה ק"ט לרבינו הב"י שם שכתב שהרמב"ם לא ס"ל שטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעברוהו מאומנותו. ממה שראינו שפסק גבי עד זומם ג"כ שהלך למקום שא"מ, וכתב הטעם בטבח דשייכי גם בהני ע"כ. וכל לגבי דידי אמינא שהרמב"ם הוא שר המסכי'ם דטעם הטבח הוא משום הערמה שיחזרוהו לאומנותו כיון שהוא סוגיא ערוכה בפרק ז"ב דבהדיא אמר רבא לר"ן בתר דסבר לאכשורי אחר דרבי מזיה דילמא איערומי קא מערים, ואין לומר שהוא מפני עורמה אחרת. ולא כדי שיחזירוהו לאומנותו. דאם תאמר כן מאי שנא הנך אלא האמת במה שהוא שהרמב"ם סובר דחשש העורמה בטבח הוא מפני שחפץ לחזור לאומנותו. וגם במועלי שבועות ועד זומם דלא שייך בהו עורמה זאת. מ"מ כיון שאינה ניכרת תשובתו אלא בב"ד שא"מ אותו. ואפשר גם בעירו, לכן נקט במועלי שבועות שילך לב"ד שאין מכירים אותו. ובעד זומם שהלך למקום שא"מ. כלומר אם בעירו כולם מכירים אותו וכן כל כיוצא בהם. ובזה אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והתוספות. ודוחק גדול בפירוש הסוגיא. ולדידי חזי לי אר"ש זבת חלב ודבש. והכל יציב ונכון

וכפי סגנון זה לא ק"מ על דברי התוספות מההוא דירושלמי שפסקה הטור שם דנשבע לשקר צריך למקום שא"מ אותו שעמד מתמיה מרן הב"י שם דלטעמייהו דהתוספות שטעם הליכת הטבח למקום שא"מ הוא מפני חשש הערמה הא בנשבע לשקר ליכא טעמא של עירמה זאת והצ"ע דבריהם כיעו"ש בדב"ק. ואחרי שהוכחנו לעיל שאין מי שיכחיש בטבח דחיישינן שמא יערים כדי שיחזירנו לאומנותו כדאיתא להדיא במסכת סנהדרין וגם הרמב"ם והטור ז"ל מסכימים ומעריבים לזה. וגם התוספות שנתנו טעם זה. הוא מפני שכן הכריחו מהש"ס. ולזה ביארו דבהנך דלא שייך האי טעמא מהני חזרתן במקומם כיון שלא יש חשש הערמה אלא דכדי שיוכר תשובתו צריך עכ"פ ב"ד שא"מ אותו. ומהירושלמי ליכא תיובתא שנפרש ג"כ באופן זה. וכמו שמצינו להסמ"ג שהביא לשון הירושלמי וז"ל גרסינן בירושלמי מאמתי חזרת המועל בשבועה משיבא לב"ד שאין מכירין אותו וכו' עי"ש וכן יש לומר גם בעד זומם כמש"ל. ולדברי התוספות אה"נ דמודו דבעד זומם ומועל בשבועה דליכא חשש הערמה די חזרתן במקומם בב"ד שאין מכירין אותו ואם כולם מכירים אותו אה"נ דגם התוספות יודו שצריך מקום אחר דאין העיקר המקום אלא הב"ד. ואפשר שאם גם במקום שהלך מכירים אותו שיהיה צריך מקום אחר. משא"כ בטבח דלכ"ע ל"מ חזרתו במקומו אפילו בב"ד שאין מכירים אותו, והעיקר הוא המקום ואפשר שבמקום אחר די אפילו אם הב"ד של אותו מקום מכירין אותו ואין דבר סתר מדברי הירושלמי וכמדובר

ומעתה צריך לומר שגבי עד זומם שנקט הרמב"ם בלשון שהלך למקום שא"מ ולא כתב שילך ואפשר שגם בטור שהולך הוא ט"ס כמש"ל. היינו שלמדו כן מדברי הירושלמי גבי מועל בשבועה שדין אחד להם. ולא כמ"ש הרב"י שלמדו מדין הטבח ומפשי פלוגתא בין הטור והרמב"ם עם סברת התוס' ולי נראה שאין כאן מחלוקת ולכ"ע שניא דין הטבח שיש בו חשש עורמה שיחזירוהו לאומנותו. לדין עד זומם ומועל בשבועה שאין בהם חשש עורמה. והמעיין יבחר

ואם ראה תראה דבר סת"ר לזה ממ"ש הרמב"ם וה"ד שם הטור שם דהאי דמצריכנן לטבח מקום שאין מכירים אותו היינו כשבודק לעצמו אבל בבודק לאחרים בתשובה לחוד סגי והכריח מב"י דכל זה הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוספות דס"ל דטעמא דטבח הוא מחשש עורמה שיחזרוהו לאומנותו ל"ש בודק לעצמו ול"ש בודק לאחרים ע"כ ואחרי המחי"ר ונשיקת הרצפה לא ידעתי מי הכריחו לזה.