שו"ת תעלומות לב חלק ד קע

מפה והניח אשתו בחוסר כל והלך למח"ק וקדש שם אשה נגד הסכמות רבני העיר זיע"א, ומני"ר עשה קב"ע מהעדי' שהוזמנו לסבוא שכר ולהעיד בקו' אלו ועלתה הסכמתו כי הקידושין אלו הם בטלים ואין בהם ממש מחמת ד' ספקות תרי מנייהו מחמת ההסכמה הידועה בחרמות ונדוים ובהפקעת והפקר הקידושין, וגם שלקחו שכר להעיד ועוד זאת שנמצא אחד מהעדים בעל אחות המתקדשת ומענותנותיה דמני"ר אותי שאל לחוות דעי בענין זה. והגם כי לא לדידי הוא צריך ומר באתריה מומחה ופקיע כאריה רביע לדון ולהורות את החקים ואת התורות ומי יבא אחריו בכל זאת לעשות רצונו חפצתי והנני בא כיאודה ועוד לקרא מסכים הולך בביטול הקידושין האלו ובעונש העדים אשר במחשך מעשיהם לתת יד לפושעים ולחטאים העוזבים נשיהם היושבות לבטח אתם. כהאיש הזה ההולך בשרירות לבו הרע ואשת נעורים כי תמאס בלתי שום סיבה. ובאופן כזה ראוי ומצוה להשתדל בהתרת קשר רשעים ולא תעשינה ידיו תושיה ואין ראוי לצרף חומרות יתרות באופן כזה כמ"ש מהרש"ך ז"ל בח"א סימן ג' הבאתי דבריו בספה"ק תעלומות לב ח"ב דיני קידושין סימן ד'

ובפרט כי הדין פשוט וברור כמ"ש מעכ"ת שיל"א שאין מקום לחוש לקידושין אלו. אחרי ההסכמה שבמח"ק לקדושים אשר בארץ העשויה בכל תו"ח שאין לחוש אחריה אלא משום חומרא בעלמא כמ"ש בס"ה נדיב לב להגאון מז"ה הגדול ז"ל ובהצטרף ס' אחר מתרינן לה ועיין בספה"ק תע"ל ח"ב אה"ע סי' א' שציינתי לתשובת הרא"ש בכלל ל"ה סימן א'. כ"ש בהצטרפות עוד ג' ספקות כמ"ש כת"ר נ"י ובפרט בהא שאחד מהעדים הוא קרוב בקורבה דאישות וגם לזה שמתי עיני בספה"ק הנזכר שם בסעיף הב' ואכמ"ל

ועוד אני מוסיף עור ספק חמשי ההכחשה שיש בדברי העדים ובגוף לשון הקידושין שאחד אמר שאמר האמ"ל. והב' אמר שאמר בזה. והג' אמר שאינו יודע מה היה סיום דבריו. גם אחד אמר שאמ"ל הוו עדים והב' אמר שלא אמר להם וגם בענין הנתינה שאחד אמר שנתן גרעיני אבטיחים ובתוכם הטבעת והב' אמר לוז והג' אמר פוסטוק ומלאבס, ובאופן כזה א"א לכוין דברי העדים שלא יהיו מוכחשים כיון שהפרש גדול ביניהם והיא הכחשה בגוף הנתינה דלכ"ע הוא סניף גדול לביטול הקידושין ועיין למז"ה הגאון ח"ד בדרא ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב סי' ז' ומה שכתבתי על דבריו בתשובתי הנז"ל בספרי הנז' דכ"ט ע"ב. ובהיות כי אין הפנאי מסכים להאריך ויהי הקצר אמי"ץ וצור ישראל יצילנו משגיאות

ראשית למודים

מודעת זאת כי נער היתי כבר שתסר יוצק מים על ידי דוד מרן הגאון ראשל"כ אבי אבי ח"ד בדרא זצוק"ל. נכספה נפשי לכתוב חידושי תורה כפי אשר השיגה ידי לפי מעוט השנים, וכאשר באתי בימים וזיכני ה' להדפיס ספרי הקטן תעלומות לב ח"א בשנת התרל"ז. לא הבאתי החידושים ההם לדפוס. כי למגמר מעתיקא קשה כידוע, ונשארו המה בכתובים עד עתה. ובהיות כי עתה ראיתי שאחד חכם השיב על אחד מהחידושים ההם. הוכרחתי להדפיס מה שבאותו זמן מסרתי לאיזה רבנים. שהיו בזמן ההוא פן יודפס אחרי כן תשובתם למען יהיו דברי ג"כ בדפוס. ועם היות כי גם עתה אין אני בן חורין לחזור על המקר"א ולתקן הלשון והענין. אשר נכתבו בהיותי כך בשנים ולא הורגלתי בדרכי הפסק כי הן הם ראשית למודים. ושגיאות מי יבין. ודי בהערה זאת

סימן א

זה יצא ראשונה בדין חזרת הטבח ונשבע לשקר ועד זומם, אי בעינן רוקא מקום שאין מכירין אותו או דיו בכ"ר שבעירו שאינם מכירין אותו

ירושלים עה"ק תוב"א בשגת הכת"ר

בדין זה גרסינן בפרק זה בורר דכ"ה ע"א. ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טרפה מתותי ידיה פסליה ר' נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטורפיה. סבר ר"ן להכשוריה. אמ"ל רבא דילמא איערומי קמערים אלא מאי תקנתיה כדר"א בר אבין דאמר ר"א ב"א החשוד על הטרפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויחזיר אבידה וכו' ע"כ. ואחד הרואה פשטן של דברים בעיניו יראה להוכיח מזה לכל הפסולים אשר יש בהם הערמה. דלא מהני חזרתן במקומם עד שילך למקום שא"מ אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים. וכן נראה מפירש"י בסוגיין שכתב וז"ל למקום שאין מכירין אותו דתשובה דהתם לאו ערומי הוא ע"כ. ונראה דכל שאין חשש הערמה שעושה זאת כדי שיחזרוהו לאומנותו, כי אז מהני חזרתן במקומם והוא פשוט

אשר מזה הדבר קשה לרבינו הטור ז"ל בסימן ל"ד ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שפסקו גם בנשבע לשקר שילך למקום שאין מכירים אותו והתם לא שייך הערמה כטבח, ולמה לא יהיה די תשובתו בעירו ואול' מפני זה נקט בלשניה רבינו משבא לבית דין שאין מכירים אותו. וכונתו שאף שיהיה בעירו ומהני חזרתו כיון שאין בו חשש הערמה אלא דעכ"פ צריך שיהיה ב"ד שבעירו שאין מכינים אותו ולא ידעו שכבר נשבע לשקר. שאם כבר ידעו הב"ד ההוא מזה הלא לא יקבלוהו לשבע ושכנגדו ישבע ויטול. ואיך תהיה ניכרת תשובתו. לכן הצריכוהו ב"ד שאין מכירין אותו. וכך דייקי דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' עדות הל"ט, ואולם הדבר ק' מדוע גבי עד זומם הצריכוהו מקום שאין מכירין כיון דהוא נמי לא שייך ביה הערמה והוי דומיא דנשבע לשקר והיה די בב"ד שאין מכירים. אכן נראה דהא נמי לא קשיא במה שנדקדק בדברים הארוכים שכתב הרמב"ם ז"ל וכן עד זומם שהלך למקום שאין מכירים אותו שהיה צריך לומר וכן עד זומם שילך למקום וכו' אלא שהעיקר הוא בפני מי שאינו מכיר בזוממותו. שאם יודעים שהיה