שו"ת תעלומות לב חלק ד יז

ופסולים לעדות ואם איתא דהקראים פסולים לעדות הו"ל למנותם עם פסולי העדות הנז"ל, ול"ל דדמי לחד מינייהו שהלכה זה היא מהרמב"ם והנה הוא כתב בה' ממרים דהקראים הם כתינוק שנשבה וא"כ ממילא מוכח דס"ל דעדיפי קראים ממומרים והאפיקורוסים הכשרים להעיד כיון דאסור להלוותן ברבית לדעת מרן והאפיקורוסים והמומרים מותר להלוותן ברבית ועיין בש"ך סי' קנ"ט סק"ו וז"ל הקראים וכו' ז"ל ב"י ולענין הקראים נ"ל דלהרמב"ם בפירוש מתניתין אקמיתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה לבין העכו"ם אסור להלוותם ברבית ואע"ג דמדברי נ"י נראה דמותר להלוותם ברבית לא שבקינן דברי הרמב"ם המפורשים בשביל דברי הנ"י עכ"ל. ואני בעניותי עיינתי בדברי הרמב"ם שם ולא מצאתי שום משמעות אדרבא כ' שהם בכלל האפיקורוסים דמורידין אותם והורגים אותם לכתחילה, ובמומר למדו הפוסקים דמותר להלוותם ברבית ממאי דמורידין אותו ואינו בכלל וחי אחיך וא"כ ה"ה הקראים וכ"כ מהרש"ל דקראים דינם כמומר ומותר להלוותם ברבית ומביאו הדרישה וכן משמע קצת בתשובה ר"א ן' חיים ר"ס קי"ג דקראים דינם כישראל מומר. גם בתשובת רבינו שמשון שהביא המבי"ט ח"ב סי' ל"ח הפליג מאוד בגנות הקראים וכתב שהם כאלו כופרים בכל התורה כולה ואסור להחיותם וכו' וכן בתשו' רבי' בצלאל סי' ג' משמע דגריעי מישראל מומר וכתב שהם כעכו"ם גמורים. וגם כתב שם שהקראים שבזמן הרמב"ם הי' בהם כמה מעלות טובות משא"כ בקראים דעכשיו שקלקלו מעשיהם ע"כ

גם אנכי לא מצאתי שם כ"א כאשר אמר מו"ה הש"ך ואולם מצאתי מ"ש להרמב"ם בהיד החזקה בפ"ג מהלכות ממרים ה"ב ונמצאו דברי הרמב"ם שבפירוש המשניות סותרים את דברי הפסק. ולפי מש"כ הרב בנימין זאב משם הר"א הירושלמי שכתב שעיקר הוא הפסק

עוד הדבר מפו' במרן הב"י ביו"ד סי' רצ"ה שכתב כשהרמב"ם סותר עצמו מפי' המשניות לס' הי"ד ואין לסמוך אלא על מה שכתב בחיבורו. ועט"ר הרמ"ז בכנה"ג כתב שכן כתב הרדב"ז סי' תק"ץ ודקדק המהרש"ך ז"ל ח"ג סי' ט"ו דז"ך ע"ב וז"ל. והדקדוק שאני רוצה עתה לדקדק בדברי הרה"ג מהר"י קארו ז"ל הוא זה שהנה הטור או"ח סי' שכ"ה כתב דישראל משומד לחלל שבתות בפרהסיא אפילו באיסורי דרבנן הרי הוא כגוי וכתב שהקשו התו' דהא סתם צדוקי כופר במילי דרבנן ותי' שרגילים ליזהר מיראתם מן החכמים וכו' והרמב"ם בפ"ב כתב הבריתא כצורתה ולא הזכיר דין מחלל שבת אפילו במילי דרבנן ואפילו את"ל דס"ל דהוי משומד נראה דהני צדוקים לדידיה לא חשיבי משומדים אעפ"י שעוברים בפרהסיא במילי דרבנן דלא הוי משומד עד דעביד במזיד והני מזיד דידהו כאונס הוי דמעשה אבותיהם בידיהם והו"ל כתינוק שנשבה בין הגוים וכו' ע"ש. הנה מפורש יוצא מדבריו דס"ל למרן הב"י דצדוקין דהיינו קראים, ועיין להגאון הרב שדי חמד ח"א במערכת ב' בכללים סל"ד או"ל מה שהעלה שהם הם הצדוקים כיון שמעשה אבותיהם בידהם הו"ל כתינוק שנשבה וכשרים לעדות כיון דלא עבדי במזיד וכמ"ש מרן בח"מ סי' ל"ד ס' ה' וכ"ד דרשע לא פסלתו התו' בעדות אלא במזיד. ומה"ט גופיה דהו"ל כתינוק שנשבה וכו' הוא דס"ל למר"ן ביו"ד קנ"ט הנז"ל שהבאתי דאסור ללוותן וללוות מהם ברבית כמו שיעו"ש. דפסק לה מרן הב"י שם מדברי הרמב"ם בפ"ק דחולין וכ"כ הרמב"ם בפ' ג' מה' מומרים הטועים דאלו בני התועים שהדיחום אבותיהם הרי הם כתינוקש נשבה בין הגוים שהוא אנוס וכו' ע"ש. וכ"כ מרן בש"ע או"ח סי' שכ"ה ס"א דצדוקי הוא כישראל ע"ש

והגם שהמהרש"ך שם הק' על ס' מרן הב"י זאת וס"ל דהקראים שבזמנינו כיון דסו"ס עוברים הם על כמה עבירות לפי דת האמת ונטה לומר דאין להכשירם לעדות וכו' יעי"ש מה שהקשה דאטו תינוק שנשבה גופיה ואוחז כבר כדת הגוים היעלה על הדעת שנכשירנו לעדות ע"ש. ואנא עבדא בתר דלכיחנא עפרא דתחות רגלוי, נ"ל שנא ושנא דאפילו תימא דתינוק שנשבה ונטמע כבר בדת הגוים דפסול לעדות היינו משום דכבר יצא מכלל ישר' וגוי גמור הוא הגם דאנוס הוא בטמיעתו אבל הקראים דעדיין בחשבם מכלל ישראל עדה שלימה רק דנבדלים הם מאתנו אהני להו טעמא דאנוס להחשיבם כתינוק שנשבה בן הגוים ועדיין לא נטמע כ"כ בדתם, לענין דלהוו כאנוסים גמורים וכשרים לעדות כדעת מרן הב"י שכתבתי דבלא"ה אנן בדידן לא נפק"ל מידי בזה גם שהמהרש"ך יהיה חולק בזה מאחר דאתכא דמרן סמכינן וקבלנו הוראותיו

ואולם מאי דק"ל לפי האמור לעיל דמר"ן בב"י דאה"ע ס"ס ד' פסקה לתשובת הר"ש דלפ"ז תקשי לן שהרי רבינו שמשון בתשו' הנז' ומבואר באורך במבי"ט הנז"ל כתב בתוך דבריו דאסור להחיותן וא"כ נ"מ לפי"ז דמותר ללוותן ברבית והרי מרן פסק הפך מזה ביו"ד סי' קנ"ט הנז"ל. ולבי אומר לתרץ לזה דמאי דפסק מרן לתשו' ר"ש לא לכולא מילתא פסקה כי אם לענין דקידושיהן קידושין מן התורה ועדותן כשירה לדידהו אבל לענין להחיותם הגם שר"ש ס"ל דאסור לא סל"ה למרן אלא אסור להלוותם ברבית, וראיה לזה ממה שלא הביא מרן בב"י את כל תשובת הר"ש בשלימותה כאשר היא כתובה בהמבי"מ שם ורק הביא קצתה כמעתק לעיל מזה מוכח כמ"ש

ועוי"ל דכונת הר"ש שכתב שאסור להחיותן הוא רק דרך גוזמא בעלמא להגדיל המדורא דעדיף טפי לעשות להם כל מיני הרחקת שבעולם כדי שלא להכשל באותן הדברים שנוהגים הם בהם על דרך מ"ש מהרש"ך ח"ג שם דכ"ה ע"ד ד"ה וז"ל ועלינו לשבח וכו' סו"ד האריך הר' ר"ש לדבר בגנוהן ולהתרחק מהם שלא לעבור על לפני עור לא תתן או אפילו כשמתחתן בהם יכשל באותן הדברים שהם נכשלים בהם ולכן כתב שצריך להתרחק מהם מלבד טעם ממזרות ע"כ. ואף אנו נאמר כמ"ש דאסור להחיותן שכ' הר"ש היינו ליותר הרחקה קאמר ודרך גוזמא בעלמא וכאמור

או נאמר דמ"ש ר"ש דאסור להחיותן לא לענין דמותר להלוותן ברבית אלא יש לפרשה כמ"ש הרדב"ז בתשו' שהובאה ברבי' בצלאל דפ"א ע"ב וז"ל ויש בכלל זה הלשון שני דברים אם בזמן שידינו תקיפה אסור לתת חיים להם כלומר להניחם חיים ואם אין ידינו תקיפה אסור לתת להם חיות כלומר שאם חולה אסור לרפאתו, ואם נפל לבור אסור