שו"ת תעלומות לב חלק ד קיט

אשר מתוכם נלמוד להוציא דינה של ריבה זאת הנלכדת בחבלי המקדש הזה

ואלה הם הספקות. א' שיש הסכמה בעיר הזאת בכל חזק שלא לקדש קודם הליכתם לפני השופט והסכימו להפקיר הקידושין. והגם שכבר הארכתי בזה בפס"ד אחר שהעלתי שהמקדש אחרי ההסכמה זאת שהקידושין בטלין מבלי ריעותא אחרת והסכימו בזה גאוני הדור הע"י מ"מ יען שהמעשה הזה אירע קודם ההכרזה והובררה בעיר לא נסמוך על זה דוקא כי אם בבירור הריעותות האחרות. ב' שלדברי ב' העדים לא אמר הרי את מקודשת לי אלא הרי את מקודשת וליכא ידים מוכיחות יען לא היו עסוקים באותו ענין רק שקודם לכן היו מדברים השדכנים לשדכם וכמעט שהיו מרוצים ב' הצדדים אלא שאח"ך נתקרר הענין. וחשש הבחור פן זקן הבת לא היה רוצה בו וקדשה בפני העדים הנז'. ג' שיש הכחשה בין ב' העדים שאחד אומר שתו"ו שנתנה הטבעת באצבעה השליכה אותו בעד החלון והב' אומר שלא השליכה אותו אלא הלכה עם הטבעת להבית הסמוכה והיא צהלה ושמחה. ועוד יש הכחשה ביניהם שהאחד אומר שאמר לה הרי את מקודשת בטבעת שבכסף זה. והב' אומר שאמ"ל הרי את מקודשת בכסף שבטבעת זו. ד' שבטבעת היה בו אבן והעדים לא ראו איזה אבן היתה והטבעת אינו מצוי עתה. ה' שהעדים לא נתכוונו לעדות אלא שהביאם בתחבולה כמבואר בשאלה

ואבא היום לבאר בקצרה. הנה הסניף הא' מצד ההסכמה הוא סניף גדול וכמעט כי הוא לבדו די לסמוך עליו בשעת הדחק כמו שהארכנו במ"א ואע"ג שלא הוכרזה ברבים לא הורע כחה, דמלבד שכבר נחתמה מרוב אנשי העיר ונתפרסמה בעיר. עוד זאת דכיון שלא נהגו להכריז הסכמותיהם ודאי דגם זאת ל"ב הכרזה כמ"ש מהריב"ל ח"ג סימן ק"ך וכ"ש דכגו"ד דהוא מלתא דאיסורא ולמגדר מילתא דאינו צריך הכרזה כמ"ש הריב"ל ח"א סימן מ"ד. ורוב רבני האחרונים עשו עיקר ויסוד גדול הסכמה כזאת שלא לחול הקידושין וכמתבאר היטב בת' ברך משה סי' ל"ג ובנדיב לב ח"ב אה"ע סי' ז' וכו' ח'

אתאן אל הסניף הב' שלדברי ב' העדים לא אמר לי וליכא ידים מוכיחות והגם דגם בזה רבו המחמירים להצריכה גט כמ"ש הכנה"ג אה"ע סימן כ"ז מ"מ כל לעומת זה יש מגדולי האחרונים שהתירו ומכללם מהרימ"ט ח"א סימן קל"ח ודעמיה. וגם אם נחוש לסברת הרשב"א ח"א סימן תשע"ד שכתב דשמא לא בעינן בקידושין ידים מוכיחות עי"ש והבינו בדבריו שאם שניהם נתכוונו לקידושין שצריכה גט כמ"ש מהר"י בי רב בת' סימן מ"ב והרב משפטי שמואל סימן ס"ג והרדב"ז בח' סי' קכ"כ ודעמייהו בנ"ד ליכא להאי ספקא שהרי לדברי העד הא' כבר השליכה הטבעת מידה תו"מ ואין כאן קידושין כלל ואפילו לדברי העד הב' שמעיד שלא השליכתהו ושקבלתהו בשמחה הרי אין כאן אלא ע"א ואנן אהכא דמרן סמכינן שפסק שאין חוששין לקידושיו. והגם דס' הסמ"ג שמחמיר לאו יחידאה היא. מ"מ רבו כמו רבו המתירים כאשר נקבצו באו בס' ישרי לב אות ק' לאה"ע סל"ד

עוד זאת שהבחורה המתקדשת והעד הב' מכחישין אותו על פניו והרי קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ועיין להרב ב"ח סי' ל"ח שכתב דאפילו איכא עדים על הקידושין והיא אומרת שלא כיוונה לקידושין אלא לשחוק דלא הוו קידושין ע"כ. ועיין ברך משה דקכ"ט נדיב לב ח"ב סימן ח'

ובפרט בהצטרפות הסניף הג' שהעדים הם מוכחשים בגוף העדות של קיום הקידושין בענין השלכת הטבעת וסדר האמירה של הקידושין וכבר כתב הרב פ"מ בח"א סימן כ"ח וח"ב סימן ב' שאם הוכחשו בדבר דנ"מ לענין חלות הקידושין שעדותן בטלה וכ"כ הר"ב בתשו' סימן ה' ומהריט"ץ בסימן נ"ד ומהרשד"ם אה"ע סימן י"א זקן אהרן סי' ב' נדיב לב ח"ב אה"ע סימן ז' ולא דמי למ"ש הרשד"ם אה"ע סימן צ"ו דאם הוכחשו דאחד אמר לי דלא הוי הכחשה שזה שמע וזה לא שמע. וגם לא למ"ש הרח"ש אה"ע סימן נ"ו באחד העיד שאמר הריני והב' העוד שלא אמר דהתם מובן שיש לחוש שאמר ולא שמע ולא מקרי הכחשה. משא"כ בנ"ד דהוי הכחשה גמורה בהשלכת הטבעת דלא שייך למימר לא ראה שהרי הוא מכחיש ואומר שלא השליכתהו אלא הלכה בו אל הבית האחרת ואין לך הכחשה גדולה מזאת ובגופה של עדות. ועיין להרב דרכי נועם אה"ע סימן ב' שכתב להתיר כשהעיד הב' בפירוש הפך עדותו של ראשון ובפרט שדעת רוב הפוסקים להתיר בהכחשה בגוף העדות שמתבטלים הקידושין כמבואר להעומד על דבריהם הלא בספרתם

ונוספה נחלתן של העדים הללו שלא נתכוונו לעדות ככתוב בסניף ה' שגם מצד זה יש מקום לבטל עדותם כמבואר בתוספות ישנים בכריתות ד"ב ד"ה לא והגם דמדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עדות והטוש"ע סימן ל"ו וסימן ע"ט מבואר דאפילו שלא נתכוונו כשרים וכמ"ש בספר אליה רבה דע"ח. כבר נתבאר שם בתוספות דה"ד אם באו להעיד לאחר זמן דעבידי למטעי כל שלא נתכוונו וכמ"ש הגאון מז"ה בחק"ל סי' ך' והכא נמי שיש זמן רב מהעדות איכא למימר שאין עדותם כלום וסניף מהא הוי. ותו ריעותא אחריתי כמתבאר בסניף ד' שהטבעת היה עליה חותם ומהרח"ש בסימן י"ט בקידש בטבעת שיש בה אבן אדומה עשאה ספק מקודשת ואף שלא נודע ערך האבן ואיכא למימר שהיא פחותת הערך ואפילו לכתחילה מקדשין בה כמ"ש הרש"ך ח"ב סי' ע"ו מ"מ כיון שנאבד הטבעת וליכא למיחש שהיה אבן יקרה ספקא מהא הוי

ובכן הרי לפניך חמשה ספקי דלכ"ע מתרינן וכמ"ש באורך בנדיב לב ח"ב סימן ח' והגאון מז"ה ז"ל בהסכמתו שם והאורך בזה ללא צורך כלל. גם אין לחוש כלל משום שיצאה שמה בעיר מקודשת וכתב הטור סימן מ"ו שחוששין לו וצריכה גט. שהרי הדבר ידוע דקול שלא נתחזק בב"ד לאו כלום הוא ובשעה שבאו לב"ד הרי היה קול ושוברו עמו וכמ"ש מהרשד"ם אה"ע סימן ג"ל וסמכו עליו גדולי האחרונים ז"ל ובפרט שעיקר חשש חול הוא דרבנן וספיקו להקל ובפרט בעיר הנוהגים להוציא קול בנקל כמ"ש הגאון מז"ה ז"ל שם דפשוט דאין לחוש כלל

והנה אמת שהיה מקום לחוש כאן לפי מ"ש בשאלה שקודם לכן היו קרובים להשתדך וכבר נגמר כמעט ביניהם והבחור היה מחזר אחריה וגם הבחורה היתה חפצה בו דאיכא למימר דזה חשיב ידים מוכיחות שהרי עיקר החשש הוא שמא מקדשת