שו"ת תעלומות לב חלק ד יא

איסורא, ואף דהכהן לא יוכל לתפוס מהם מספק, מ"מ הם מחויבים מספק לפדות את עצמם אם ירויחו עוד וכו' כיעו"ש. תמיהני על יופי שלמות חכמתו דפשיט"ל בסכינא חריפא שהבנים חייבים לפדות את עצמם משלהם ולא אשתמיט לשום פוסק מהראשונים ואת אחרונים להשמיענו חידוש זה והדבר ברור שמה שאמרו במכילתין שהבנים פטורים, לא לבד שאין הכהנים מוציאים מידם. אלא ודאי שהם פטורים מצד הדין ואינם חייבים לפדות את עצמם, ואין מקום לומר כאן פטור אבל אסור כאיסורי שבת, אלא פטור ומותר לגמרי, וממקומו הוא מוכרע מדברי התוס' עצמם שם ד"ה דר"מ, ואם איתא שהבנים חייבים לפדות את עצמם משלהם משום ספיקא דאורייתא ואיקבע איסורא הי"ל להש"ע להשמיענו דין זה כמו שהשמיענו בסי' כ"ט וסי' ל', כי מאי נפק"מ אם הוא ספק בכור או ודאי בכור למטוניה דמר אם גם בס' כה"ג חייב לפדות את עצמו. ומה שרצה לומר כת"ר שיש כאן איקבע איסורא, אתו הסליחה שאין מקום בזה לומר איקבע איסורא, כיון שבכל אחד מן האחים יש לומר שאין זה בכור כלל

ועוד דהכא שהם שני אחים איך יקיימו המצוה, אם יתן כל אחד חצי חמש הרי שום אחד מהם לא קיים המצוה, ואם יתנו כל אחד חמש הא חמש אמר רחמנא ולא שני חמשים, דכוותא דכופר שהוא לכפרה וכתבו התוס' בב"ק ד"מ וז"ל ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אם מביאים ב' חטאות אבל כופר דלחברו למה ירויח זה במה שהשור לשנים, ואולי לגבי כופר יש מקום לומר שכל אחד מאלו השותפים חייב לשלם כופר שלם, כיון שהשור שהוא שותף בו המית את האדם ובעו כפרה שניהם. וכ"כ הרב המאירי הו"ד במקובצת שם לד"מ. ועיין בתוס' שם ד"ה כופר שלם וב"ב דנ"ו ע"ב ד"ה ורבנן. אבל גבי בכור אין אחד מהם חייב בפדיון בודאי שהרי כל אחד אומר אני איני בכור, וכיון שאין מקום לחייבם בשני חמשים, גם בחצי כל אחד לא מחייבי דחמש אמר רחמנא למצות פדיון ולא מקומה בחצי והוא ברור שאין להם שום חיוב

באופן כי הדבר ברור ששום אחד מאלו האחים אינו מחויב לפדות את עצמו מממונו, וכמו שפסק הש"ע בסי"ג, ולא דמי לס' פ"ח שמפריש טלה לעצמו, כי התם צריך הפרשה להפקיע איסורו. משא"כ בפדיון הבן שאין הנתינה לכהן כדי להפקיע קדושת וממון הוא שהוא חייב לכהן ומספק הוא פטור. (ועיין למהריט"א בהלכות יו"ט ד"ך ע"ג) ועיין להרב אמרי ברוך ביו"ד סי' ש"ה שכתב וז"ל בפדיון בכור ליכא לא הפקעת איסור ולא תוספת קדושה אלא פיטור חיוב נתינת דמי הפדיון ע"כ. ובצ"ץ סי' קכ"ה כתב באשה שאינה יודעת אם אביה כהן או ישראל שבנה פטור מפדיון אף דרובא ישראל משום דאין הולכים בממון אחר הרוב, ועיין ג"כ בתה"ד סי' רס"ז הו"ד בב"ה ופסקו רמ"א בסי"ח וסיים בתה"ד שם וכ"ש בה"ס דאית ליה חזקת ממון ולא מחייבינן ליה לתת דמי פדיונו, ובפירוש כתב מרן החבי"ב ז"ל בשירי כנה"ג סי' ש"ה הגה"ט ט"ז שכל ס' בכור אינו חייב לפדות את עצמו להחמיר כיון שיש בו חסרון כיס

וגדולה מזאת אני אומר שאם ירצה הס' בכור להחמיר על עצמו ולתת דמי פדיונו לכהן שנקרא הדיוט כדין כל הפטור מן הדבר. ועושהו דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת ובפ"ב דמסכת ברכות והובא בתוס' בחולין דל"ב, וכתב המרדכי בשם רבינו שמחה דכל שפטור מישיבת סוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר ונקרא הדיוט הו"ד בס' כסא אליהו סי' תר"ס, והרב י"א בהל' ציצית סי' ט"ו כתב לחלק שלא נאמר זה דנקרא הדיוט אלא במצוה שלא יש בה ציווי לאחר באותו דבר עצמו. והרב חיד"א בס' שער יוסף סי' ח' כתב שכ"כ הרמב"ן והריטב"א והכא נמי כל ס' בכור התורה פטרתו. ואולי בכגון זה אם נותן לכהן עני יש לו עכ"פ מצות צדקה. ועיין בהרמב"ם פ"ד מהל' ק"ש ה"א ובמפרשים שם. אבל עכ"פ מדאורייתא פטור. ועוד יש לי להרחיב הדברים בזה, אלא שאי אני בן חורין להאריך

והבאתי את השלישית הלא היא כתובה באות י"ד ותוכן הערתו דלפי מאי דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא וע"כ אין לנו להקל באיסורין מפני הטעם דלא חזי לאצטרופי וכמו שישב בזה בס' זכר יהוסף א"ח סי' ק"ץ קושית אותו חכם על דברי התוס' ביומא, וא"כ ה"ה במ"ע אין לנו להקל היכא דלא חז"ל והצע"ג כיעו"ש. ובעניותי אמינא דאין כאן צורך לעיון גדול. כי במחיכ"ת תלי תניא בדלא תניא ואין ענין מחלוקת ר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא למחלוקת זה של ר"י ור"ל, ולכן לא הביאו רבני האחרונים מחלוקת זה של ח"ש עם אותו מחלוקת של ר"ש ורבנן כי לדידי ר"י לא אתי למדרש טעמא דקרא כאשר אבאר. ועיין ברכ"י א"ח סי' תר"ח ובס' שדי חמד באות ט' כלל י"ד

והנה ס' זכר יהוסף שהביא כ"ת אינו מצוי אצלינו, מ"מ לפי הדברים שהעתיק כ"ת נ"ל שמעיקרא קושית אותו חכם על התוס' ביומא בד"ה כיון דחזי אינה קושיא דשפיר י"ל דהתוס' עדיפא מינה קמשנו, ובכן אין צורך לישובו של הרב זכר יהוסף, ולעולם אימא לך דהשתא דקאמר ר"י משום דחזי לאצטרופי נפק"מ דהיכא דלא חז"ל מודי לר"ל דמותר מה"ת. וכמו דפשיט"ל להרב צל"ח בפסחים דס"ד ובנוב"י תנינא ח"א או"ח סי' נ"ג וכ"כ הגאון רעק"א בכתבים סי' קנ"ד אלא שסיים דצ"ע לדינא. אך חתנו הגאון ז"ל בחת"ס ח"ו בליקוטי תשובותיו סי' ס"ה פשיט"ל טובא הכי וראיתי להרב שדי חמד באות ח' כלל יו"ד שהביא דברי הרבנים הנ"ל ותמה מהאי דינא דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל וצידד ע"פ מה שראינו שאין דעת הרמב"ם מבוררת בזה כיעו"ש. ואני אומר כי בהאי דינא דח"ש כ"ע מודו דדרשינן טעמא דע"כ לא נחלקו ר"ש ורבנן אלא היכא דקרא סתמא קאמר ואי דרשינן טעמא דקרא מפקינן ליה לקרא ממשמעותיה כההיא דלא תחבול בגד אלמנה דסתמא קאמר בין עניה בין עשירה. ואי דרשינן טעמא דקרא אתה בא להקל הפך משמעות המקרא, משא"כ הכא דמשמעות קרא הוא אכילה בכזית אלא דדרשינן תיבת כל דאתא לאסור ח"ש בזה יהיב טעמא ר"י דחז"ל ובכן שפיר י"ל אין לך בו אלא חידושו והיכא דלא חז"ל חזר הדין לסיני לפשיטות המקרא, ובהא כ"ע מודו. ולעולם אפשר דבעלמא מודה ר"י דלא דרשינן טעמא דקרא להקל ודוק

ומינה נמי דגם אי אמרינן גם במ"ע שיש קצת מצוה מדאורייתא בח"ש, שי"ל דדומיא