שו"ת תעלומות לב חלק ג פג

חבילות חבילו' (פסחי' ק"ב) אבל זה דוק' במצות שאינן חיוב לחפש לעשותן רק כשבאו לידו כשתי סוטות כא' שני מצורעין שתי עגלות שנראה כרוצה לפרק משאו כפירש"י מצות חבילות אבל מצות חיוב ודאי זריזין מקדימין למצוה ולא הוי כמפרק משאו: תריז נשכר ולא הוי מצות חבילות וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' מ"ב. דמלין ב' תינוקות זא"ז ולא הוי חבילות דמצוה אחת הן והוי כקדושא ואבדלתא שאומרים על כוס אחד והט"א שכתב סי' קמ"ז ס"ק י"א דבי מצות של חובה הוי חבילות כבר השיג עליו יד שאול סי' רס"א אות ז' וכן בכוס אירוסין ונשואין שאין כוס מעכב הו"ל כברכת הנהנין ואין יוצאין חתן וכלה בברכת בפה"ג ואיך המברך אינו טועם (פ"ת אה"ע ל"ד ס"ק ה' מהפכ"י) וג"כ מנהג ספרד שיטעום המברך (כדלקמן דף נ"ד א' אות כ"ג): ה דף ל"ח ע"ב בסדר גירות גרים השמיט דבר גדול. דהכי אינו גר עד שימול ויטבול (יבמות מ"ו הא"ב י"ד ויור"ד רס"ח) וקיי"ל גוי ששבת ח"מ ובב"ד (סנהדרין נ"ח) ולהרמב"ם (מלכים פ"י) ב"ד רק מכין ועונשין ע"ז וגר שמל ועדין לא נתרפא ולא טבל עדין אינו גר והוי בן נח וכבוש תחת ידינו: וצריכין אנחנו להכריחו שלא ישמור שבת זה שלא לעבור על יום ולילה לא ישבותו ונכריחו לחלל שבת עכ"פ חילול קל וזה היה לו לתפארת באלכסנדריא. שהב"ד צדק יכריחו למי שבא להתייהד שדוקא יחלל שבת וצריך ליזהר שיטבול הגר לפני המילה שיש סוברים דבדיעבד מהני (יו"ד רס"ח) ועכ"פ תועיל לענין זה לפוטרו מחילול שבת: ו דמ"ה ע"א אות ע"ז הורה שלא להתאבל על אשתו שנפרדה בלא גט ומשום שאינו יורשה. ע"ז אעיר דדבר גדול להקל כזאת ובעיר פרוצה דמי גרעה משומרת יבם. שכתב הרשב"א בתשובה והביא' ביתה יוסף (יו"ד שע"ג) שאפי' כהן מטמא לשומרת יבם שמתה ופסקה מרן (ש"ע שם סעיף ד') אמת שטעמו של הרשב"א משום דירית לה יבם כתובתה ונכסי' נכנסין ויוצאין עמה שנפלו לה בחיי הבעל נעשה הוא כבעל דחייב בקבורתה והוי' כמת מצוה דקרי ולא עני לה אך הרואה יראה בתשובת הרשב"א שם (ח"ג סי' רנ"ב) תחלת דבר שאין דבר זה דטומאה תלוי בירושה יעו"ש ומרן באעה"ז ק"ס ס"ז לא פירש שהיבם יורשה ופסק בירושתה מתה כשהוא שומרת יבם יורשיה יורשין נ"מ וחצי נכסי צ"ב שלה ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובה ותוספת וחצי נכסי צ"ב ויורשי הבעל חייבים בקבורתה ועל פירוש מי נקרא יורשי הבעל רק מור"ם הוסיף שי"א היבם וי"א האב ומסיק דיבם הוי יורשי הבעל (ולפ"ז ניחא דפסקי הש"ע לאו סתראי דמשום דיורשי הבעל היינו יבם לפי מסקנת מור"ם) יורש עיקר כתובה ותוספת וחצי צ"ב לכן הוא חייב בקבורת' (אהע"ז ק"ס) ולכן הוי' כמת מצוה דקרי' לאחריני ולא עני לה וע"כ אפי' הוא כהן מטמא לה (יו"ד שע"ג) אבל עכ"פ לנדון דידן הא פתח הרשב"א דטומאה לא תלי בירושה וסיים הרשב"א שאפילו כתב לה בעלה אי מיתת בלא בני תהדר כתובתה לבי נשא. והיבם לא ירש ממנה כלום נמי מטמא לה ומדמי לה לנושא קטנה שאפי' אין לה נכסים ולא ירש ממנה כלום מטמא לה הואיל ועשאוהו כבעל ליורשה כל שיש לה נכסים ומרן בש"ע מסיים גם כן סיום זה. ומטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בני תהדר כתובתה לבי נשא א"כ רק כשראוי ליורשה מטמא אע"פ שלזו אין יורשה משום שאין לה או משום שהקונסול מעכב אם מן התורה ראוי ליורשה (ומה שצריך ישוב מיבמות כ"ט מאמר לב"ש וכו' לא אונן ולא מטמא לה דמשמע שאינו מטמא לשומרת יבם אפילו עשה גם מאמר אפי' לב"ש דמאמר קונה קנין גמור ושם דף נ"ו בתוס' ד"ה מן הנשואין משמע דרק ע"י ביאה אפי' גרועה יורשה ומטמא לה ולא שומרת יבם כבר האריך הרחיב הרב פרי צדיק סי' ג' וד' ויישב ותירץ בטעם ודעת (וקיצור עיקר דבריו הביא הרב עקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ה אות ל"ג) ומבאר שאפילו יש לה יבמין הרבה כולם מטמאין לה אע"פ שאינם יורשים כלום ומתאבלים עליה) ובמצרים שקבלו הוראת מרן איך פסק מר עלהתאבל עליה אע"ג דאגידה ביה ואין ספר כורתה וראוי ליורשה מד"ת הנאמר דכהן מטמא לשומרת יבם ואינו מתאבל עליה ? אע"ג דטומאה דאורייתא ויעויין יו"ד שע"ד ד' כל הקרובים שכהן מטמא להם מתאבלים עליהם ויש שמתאבלים ואין מטמא להם. הנאמר דשומרת יבם שמטמא לה אינו מצד קורבה אלא מצד מת מצוה שאין לה קוברים זולתו וכדקאמר הרשב"א דדמייא למ"מ ודמייא למ"מ בכל דלטומא' אע"ג דדאורייתא מטמא לה ולאבילות א"צ להתאבל עליה כמו שאין מתאבל על מת מצוה ויעויין פרי צדיק שם ובפחד יצחק אות יבם אינו חייב הבי' התימה שהש"ע לא ביאר רק דין הטומאה לשומרת יבם ולא ביאר דין של אבילות עליה ואולי ס"ל שמטמא לה ולא מתאבל צריך טעם מה בין אבילות לטומאה וגם מייתי מעשה רב וגדול בשאלוניקי שהתאבל על שומרת יבם: ז לא הביא בהלכות יו"ט היתר ששמעתי בשם הר"מ פארדו נ"ע שם. להוציא אור מעצי גפרית ביו"ט כבחול שאין זה הוצאת האור מן העצים דאסור ואי"ז נולד ופשט היתרו שם. דבהיתרא ניחא להו האם כת"ר לא שמיע לי' או לא ס"ל ? יהיו לרצון אמרי פי ויהי רצון לפניו: עבדו דוד שיפמאן סימן ד וזאת תשובתי אליו ראה ראיתי דברי דוד ידידי הרה"ג החו"ב כבן עזאי בשוקי טבריא המפורסם לשם ולתהלה נר"ו יאיר קראתי בכל לב אמריו כי נעמו ואבא היום להשיב בקצר אמיץ. כי אין הפנאי מסכים עמדי להעלות ארוכה: (א) בדין עלייה אשה לס"ת ראשונה יסע על דברתי בספרי נוה שלום בד"ט ע"ב בהביאי דין המבואר בש"ע א"ח סי רפ"ב הכל עולין למנין ז' אפי' קטן וכו' ותמה מני"ר שיחיה מדוע דלגתי את האשה לזאת אשיב שטעם הדלוג הוא ברור כיון שכבר סיים הטוש"ע שם אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור וכו'.