שו"ת תעלומות לב חלק ג ח

והנה אנכי הרואה שאף אם ימצא איזה צד היתר לישראל הממזר עפ"י העדויות הנז' המונחי' לפנינו כאשר רמז לנו מעלת הרה"ג ראש"ל נר"ו במכתבו הנז' מ"מ לא יגהה מזור לטהר את זרעו הם הבנים והבנות המבקשים עתה להתירם. יען כי הוא נשא את שמחה ממזרת ודאית כמובן הפשוט ממ"ש בכתובתם הרב המו"צ ופרנסי הקהלה זלה"ה בכל זאת אמרתי אשנה פרק זה בקיצור האפשרי לראות אם גם לפי העדויות הנז' יש מקום לומר שישראל הנז' לא היה ממזר ודאי ואזי יגדל התימה על הרב המורה ז"ל איך השיאו לממזרת ודאית כי אם היא היתה כשרה או אפי' ספק ממזרת לא היה מן הדין שישיאנו עמה כי הדין פשוט ומוסכם בטור ש"ע וסי' ד' כי ספקן בודאן אסורים. וממ"נ אם חשבו לישראל הנז' לכשר או לס' ממזר איך השיאו לשמחה בת שבתי אם היתה אפי' ספק ממזרת ואם היתה כשרה וישראל ג"כ חשבו לכשר איך כתב בכתובה זנתה אמם וכו' וגם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' אלא ודאי שחשבו לממזר ודאי וע"כ השיאו לממזרת ודאות וגם אם עפ"י העדויות הנז' יש מקום לפקפק אולי היו עדויות ובירורים אחרים שנגלו לפניו והרואה יראה שאף אם נניח שדן את הדין רק עפ"י העדויות האלה וחשבו לממזר ודאי הדין עמו שהלכה כמותו כאשר נבאר: כי לפי המובן מבין ריסי כתבו של מעלת הרב נר"ו שכתב שיש מקום להתירו ורמז לנו מה שכתבו רבני עיה"ק ורבני תוגרמה בענין הסריס המובא בס' עיני כל חי וכוונתו שגם פה יש להתיר מטעם ס"ס ס' מבעלה ס' מגוי כיון שיש בעדויות מי שאומר שהו' מגוי ואני אומר שאין מקום לומר מבעלה. כיון שהוא אומר שמיום שפירש ממנה כלומר קודם שנתעבר' לא בא אליה ולא קרב אל פתח ביתה וגם מעדויות העדים אנשים ונשים מוכח שהדבר ידוע ומפורסם שבעלה אין עמה והיא הרה לזנונים ונתפרסמה למנאפת מיום שפירש בעלה ממנה ואולי גם נתברר זנותה בהיותו עמה. וזה היה סיבה לפרידתו ממנה: ואולם לנו לדעת אם דברים אלו שאמר בעל האשה שמיום שפירש ממנה דהיינו קודם שנתעברה לא בא אליה ואפילו לביתה לא הלך יש בהם כדאי לשווי לולד ממזר ודאי כאומר בפי' אינו בני ונראה שכן הוא שהרי כתב הרמב"ם בפט"ו מא"ב הי"ז גבי ארוסה שאם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן ע"כ והוי ממזר ודאי כמ"ש הטוש"ע באה"ע סי' ד' ואעפ"י שהטו' וש"ע כתב והארוס מכחיש ואומר שאינו ממנו לאו למעוטי באומר לא באתי עליה. שהרי הב"י כתב ע"ד הטור אלו וכ"כ הרמב"ם. אלא כוונתם ודאי שכיון שאומר שלא בא עליה מוכח שאינו ממנו וראיה לזה דבאומר על תינוק בין הבנים זה בני בכור שהוא נאמן אעפ"י שע"י שמכיר זה הקטן לבכור פוסל הגדולים ועושה אותם ממזרים כמ"ש בהגה"מ פט"ו מהא"ב ה"ד הב"י בסי' ד'. הרי דאף שאינו אומר על הגדול שאינו בנו בפירוש עושה אותו ממזר באמירתו שהקטן הוא הבכור מפני שממילא מובן שהגדול ממזר והגם שהכנה"ג שם בס"ק כ"ב הביא משם הרדב"ז ח"ב סי' רמ"ט דס"ל שצריך שיאמר בפי' על הגדול שהוא ממזר וכתב שלפי"ז צ"ל שמ"ש ההגהות הוא במי שאומר שאינו בנו כבר עמד ע"ז הגאון מז"ה הגדול בחק"ל נו"ב אה"ע סי' ב' וכתב שמפשט דברי הגמ' ומדברי התוס' בב"ב דקכ"ז ד"ה בך ובקידושין דע"ד ד"ה נשים ומתשו' הריב"ש סי' ע"א משמע היפך הרדב"ז ופירש כונת הרדב"ז שלא יחלוק על הראשונים עי"ש והעה"ש בסימן ד' סק"ה הביא מדברי הרמ"ה בפי"ן סי' ק"ט שמשמע בהדיא דאפילו לא אמר על הגדול בפי' שהוא ממזר אלא אמר על הקטן שהוא בכור ממילא הגדול נעשה ממזר וכן ביאר התשב"ץ בח"ב סי' נ"ט וז"ל מיהו נאמנות האב הוא כשאומר שלא בא על אשתו מיום שהוחזקה שאינה מעוברת מאותו בן עד אחר שהוחזקה למעוברת ממנו דאז ודאי הבן הוא ממזר והאב יכול לטעון כן בבריא ע"כ וכ"כ שם בסי' צ' וז"ל ואם לא הוחזקה מעוברת עד אחר שנמצאת מזנה בזה יכול לומר הבעל זה לי זמן מרובה לא באתי עליה ובודאי אינה מעוברת ממני ובזה יהיה הולד ממזר ונאמן הוא בזה ע"כ וכל זה הוא אפי' הוא יושב עם אשתו וכ"ש בנ"ד שהוא פרוש ממנה וכל העם מרננים אחריה ועיין בחק"ל מה"ב שם שכתב שכה"ג כתב בס' המכריע סי' ס"ד ורשד"ם ח"מ סי' ש"ד וחוות יאיר סי' צ"ג: אלא שיש לדון בזה ממ"ש הרמב"ם שם הל' י"ט א"א שהיתה מעוברת וכו' אמר האב אינו בני או שהיה במדה"י ה"ז בחזקת ממזר ואם אמרה וכו' עי"ש ונראה מלשון זה שאינו ממזר ודאי אלא ס' ממזר וכן היה נראה מדברי הה"מ שם שכתב ולד זה ס' מגוי וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ס' היא נאמנת להכשיר ע"כ משמ' שהבין בדברי ההמב"ם דהוי ספ' ממזר וכן הבין בדבריו הב"ש בס"ק כ"ב וכתב דהטור והש"ע לא ס"ל הכי וסוברים דבאומר האב אינו בני הוי ודאי ממזר עכ"פ בס' הה"מ הוא שהרמב"ם סובר דבאומר אינו בני הו"ל ספק ממזר: וכ"ש כשאינו אומר אינו בני אלא שאומר לא באתי עליה וקשה וכל מה שביארנו לעיל דמשמע היפך מזה: א תימה בעיני לאפושי פלוגתא מפני הלשון שכתב הרמב"ם הרי זה בחזקת ממזר ואם הלשון הזה מורה על הס' תידוק נמי ממ"ש בתחי"ד הבן בחזקת כשר ואינה נאמנת לפוסלו והתם א"א לומר שהוא ספק כשר דהתם ודאי הוא כשר גמור וה"ה הכא שהוא ממזר ודאי וכמו שהבין מב"י בדעת הרמב"ם. שעל דברי הטור שכתב ממזר ודאי כתב הוא ז"ל וכ"כ הרמב"ם ונראה ברור דכוונת הרמב"ם לומר כשהיא אומרת אינו מבעלי ולא פירשה שיחותיה אם מגוי אם מישראל הרי הבן בחזקת כשרותו כשר ודאי כיון שהיא אינה נאמנת לפוסלו עד שיבדק האב וכן אם אמר האב אינו בני והתורה האמינתו הרי הבן בחזקת ממזר ודאי ואם נבדקה האם ואמרה מגוי היא נאמנת להכשירו כיון שאין הבעל יכול להכחישה ולעולם שאם לא נבדק האב הבן כשר ודאי. וכן אם לא אמרה האם שהוא מגוי שהוא ממזר ודאי כל חד כדיניה ולכן בדין ט"ז כתב הדין הפשוט באומר האב שאינו בנו שהתורה האמינתו והוי ממזר ודאי וכאן אתא לפרושי שאם האם מכחישתו באומר' מגוי שהיא נאמנת ומרן בש"ע פירש כל זה בסעיף אחד כמו שיראה הרואה וגם הה"מ שכתב ולד זה ס' וכו' אין כוונתו לומר דכשאמר האב אינו בני אינו נעשה אלא ספק ממזר אלא כוונתו ברורה דאף