שו"ת תעלומות לב חלק ג כט

שאסר אין חבירו רשאי להתיר והאין זה ב"ד בתר ב"ד לא דייקי (ב) בנדו"ד יש כאן קב"ע גמורה ומהם דן את הדין ולא נשאר כאן מה לברר האמת כי הרי היא ברורה. רק אם נחטט אחריהם באומדנות וכו' להפיל דבריהם וגם פה בנדו"ד לא היה מי מהממזרים הנז' אשר קרא תגר על פס"ד הרב המורה כנהרשט"א זצוק"ל ובא בשאלה לפני הרב הפוסק יצ"ו קורא וצועק כי הרב האוסר לא ראה דין זה ולא עיין בזה וכו' כנדון הסריס אשר מעולם לא נבדק וכיוצא שהם דברים ניכרים שב"ד שאסרו לא נטפלו בדבר כו"ע. וכמו שכן הוא האמת ששום מורה לא בדקו ושום מורה לא פסק את הדין: (ג) שהרב הפוסק יצ"ו כוונתו להתירם בידים ממש שכן כתב שם שהרב המורה לא צדק והם כשרים הוא וזו"ז לבוא בקהל ה' וגם בזה לא עשה כאשר עשה כמוהר"א פלאגי ז"ל לחקור ולדרוש על מקור איסורו ולפחות היה שולח דברו אל הרבנים הגדולי' זקני הדור אשר בעוב"י קורפו וסביבותיה אשר הם יודעים מקור הדברים ושורש הענין כמו שנתגלה אח"כ שהם ידעו בבירור ששמחה זאת הנישאת לישראל הממזר הראשי היתה ממזרת ודאית וא"כ לשוא צרף צורף והטריח קולמוסו להתיר את ישראל והרי שמחה זו עומדת נגדו ובמחילת כבוד תורתו שי' לא הלך בדרך רבותינו חו"ר ירושלם ת"ו שעם שע"פ תוקף חכמתם הראו בראיות מופתיות וחותכיות שהממזר הנז' הוא כשר גמור עד שלא היה מקום להסתפק באיסורו מעיקרא כלל בכ"ז לבם היה חרד ורועד פן היה איזה חכם שאסר קודם לזה. וכמש"ל שלולא היה כן ברור הדבר שלא היו נטפלים להשיב אפי' להרב כמוהר"א פלאגי ז"ל בעל הפסק. וכמו שכן עשו בפעם הראשונה זי"ע ובנדו"ד הרי הרב הפו' יצ"ו ראה שיש כאן חכם וחכמים שאסרו והוחזק איסורם זה שבעים שנה ובכ"ז הוא מתירם בידים ומתכוין להביא לו סמוכות מנדון הרב כמוהר"א פלאגי ז"ל אשר אין דמות ביניהם כו"ע והני הראיתיך בעיניך שפתח התר הכניסה אשר מצא לו הרב הפו' יצ"ו ליכנס בדין אשר חכם אחר קודם ממנו אסרו והחליט איסורו איננו פתח והתר כניסתו פורח באויר במחילת כ"ת ונניח עתה פתח הכניסה. הבה ונראה את דברי קדשו אשר בהם מצא די השב לסתור הוראת הרב כמוהרשט"א ז"ל ונטיל בד"ק אחת אחת: הנה מע' הרב הפוסק יצ"ו אחר שהיו לפני קדשו מועתקים כל הקב"ע שנתקבלו בזאנטי על פיסול ישראל קוניליאנו הממזר הראשי וגם נוסח הכתובה אשר סידר מע' הרב כמוהרשט"א ז"ל הציע בתחילת דבריו וז"ל בהשקפה ראשונה נראה דאין מקום פתו"ר לטהר את המשפחה הזאת מתלת טעמי חדא כי כבר הודו אביו ואמו על פיסולו: שהאשה אמרה אל המוהל כי מפ' נתעברה ואביו אמר שמיום התפרדו ממנה לא בא אליה עוד שנית שאפילו את"ל שיש איזה התר לולד תיפוק לי כי בודאי הרב המורה שדן בדעתו שהוא פסול איך התיר אותו לבוא בקהל ואיך השיא אותו עם ישראלית ובודאי שנתברר לו שגם הכלה היתה פסולה לבוא בקהל והשיאה לו ואנחנו לא נדע והראיה שכתב בכתובתם כי זנתה אמם לשון רבים שלישית שנתחזק הדבר כמה שנים דור אחר דור הכריזו עליהן בבתי כנסיות שהמשפחה הזאת פסולה לבוא בקהל ומי זה יוכל לבטל את קול הגדול כזה: הנה זאת הצעתו הצעת חכם במה שמצא פתח ההתר מוקף משלש רוחותיו שאין כאן מקום ממה ליכנס בשער ההתר ואחר זה תו"מ חזר הרב הפוסק יצ"ו וסתר את כולם ובטלם כעפר לדוש וכתב שאחר המחי"ר לא צדק הרב המורה ז"ל לפסול את ישראל הנז' מכח העדיות הללו: ובטרם נתקרב לראות את הראיות שהביא לסתור את דברי הרב המורה כתר ש"ט ז"ל כתמה על החזון שמע' הרב הפוסק יצ"ו במקום שעמד לא ישב ובמה שנכנס לא יצא שהרי הוא כתב בטעם השני של הצעתו שבודאי הרב המורה ז"ל נתברר לו פיסול הכלה שמחה ואנחנו לא נדע. והמובן מדב"ק שידיעת פסלות שמחה נעלמה מאתנו וצא ידענו כיצד היתה ברורם להרב המורה ז"ל: ורצונינו לומר שבסיבת ידיעתו בממזרות שמחה הנז' ע"כ השיא אותה עם ישראל קוניליאנו הממזר כדין של תורה שממזר ודאי נושא ממזרת ודאית. כי הס מלהזכיר ששמחה היתה כשרה והשיא אותה עם ישרא' אשר הוא דן אותו לממזר ודאי חלילה לחשוב זאת אפי' במחשבה והוא הכרח עצום ויפה וא"כ איך תו"מ חזר הרב הפוסק יצ"ו וסתר כל הבנין הלזה בדחיפה קלה. כי לא צדק הרב המורה שפסל את ישראל בעדיות הללו וגם עתה השאלה במקומה עומדת הגם שנאמר כי לא צדק בפיסולו את ישראל מי הגיד לו עתה ששמחה זאת לא היתה פסולה מצד עצמה לבוא בקהל הלא הוא עצמו כתב שאנחנו לא נדע ואם הרב הפוסק יצ"ו לא ידע מציאות פסלות הכלה כיצד יחלוק על הרב מארי דאתריה היודע ברור כיצד היתה פסלותה ומה בצע להרב הפוסק יצ"ו אם יתיר את ישראל הלא ישראל מת ואין כאן לפנינו כי אם זרעו וזרעו הרי הוא פסול לעולם מצד אמו ולא ידעתי במה סתר המקצוע הלזה שנתקשה בו בהצעתו וחפשתי בכל דב"ק בפס"ד הנ"ל ולא מצאתי בו שום שקו"ט ושום פלפול ושום דחיה בענין פסלות שמחה לברר אם באמת היתה פסולה או לא עד עת נעילת שערי הפסק ובשיטה אחרונ' שרטט וכתב ששמחה זו למטוניה דהרב המורה הוא. יען כי שמחה היא בת חנה וחנה בת רחל המנאפת ומכיון שהיתה פרוצה חשש גם לבניה חשש מותרות עכתד"ק: והדבר פלא נשגב. כי מלבד שעתה נתהפכה השיטה שאנחנו נדע שמחה זו מה היא וכשרה כי לקתה בעון זקנתה והרב המורה במקום המעשה והוא בעל דין ומעשה. לא ידע ? וזאת שנית כי עד עתה החזיק להרב המורה ז"ל לת"ח דיין בעירו שמן הסתם דייק במעשיו ולא השיא שמחה עם ישראל כי אם אחר שנתברר לו פסלותם. ועתה שב והחזיק אותו לע"ה ח"ו כי אם למטוניה כי חשש להם חשש ממזרות הלא שניהם ספ' ממזרות הוא דאיכא והרי טעה בדין פשוט דספקן בספקן אסורים. ומן הכאב הנעכר הוא סדר זה. לדחות הר גבוה ותלול בהשערה ואומדנא לבד והשערת הרב הפוסק יצ"ו גדולה היא בעיניו מידיעת