שו"ת תעלומות לב חלק ג רלב

התובע הפסיד זכותו ועיין בתשובת הרב זרע אברהם ז"ל בסי' ג' לח"מ ד"ס ע"א שכתב דכיון דהתובע והנתבע הם מבני גלות אשכנז שקבלו דעת הרא"ש אע"ג דיתבי באתריה דהרמב"ם ומרן מהריק"א לדידהו כדינייהו דיינינן להו וכו' עי"ש וי"ל דהתם שאני שהתובע והנתבע הם מאתרא דלא קבילו עלייהו הוראות הרמב"ם והש"ע ודוק שם ועיין לקמן באות ג'. והרב ברכ"י בח"מ סימן ג' אות ג' הביא דברי הרב גו"ר הנז' וסייעו מתשו' הרדב"ז ותשו' הר"ן סימן ס"ב וכתב שהרב משאת משה בח"מ סימן ח' דל"ג ע"ג ורבו הרב כח"ב בח"ב סימן ז"ך מסכימים לדעת הגו"ר ובהגה כ"י שם מ"כ להרב הגדול כמהר"מ פארדו ז"ל שציין לתשו' הבעי חיי ח"מ ח"א סימן קנ"ח דקפ"ח ע"ב שמתבאר משם דס"ל כסי הגו"ר. ועיין למז"ה הגדול בחק"ל מה"ב ח"מ סי' ד' דקע"ה. ב אם עיקר דינו של התובע הוא במקום הנתבע. כעיקר דינו של הנתבע דיינינן ליה לזכות בטענת קי"ל כמו שזוכה בה הנתבע. כ"כ הרב שמחת יו"ט בסימן ל' דקי"ג ע"ב והגאון מז"ה בחק"ל ח"מ ח"א סימן ק"ן דרב"ג ע"א חלק עליו וס"ל שאם התובע מא"י לא יוכל לומר קי"ל אף אם הנתבע מחו"ל ודברי הרב שיו"ט דברי יחיד הם ע"כ ומר בריה הרב ארח משפט בסימן כ"ה אות י"ד תמה על דבריו דאדרבא הסברה נותנת דכיון שהנתבע יכול לומר קי"ל גם התובע מא"י יכול לומר קי"ל כדי שלא תלקה מדה"ד וכו' כיעו"ש. וגם הרב אבני שוהם בדפ"ה ע"ג תמה ע"ד הגאון מז"ה הנז' ובא רעהו וחקרו הרמ"ז ז"ל בהגהותיו לס' חק"ל מה"ב בחיו"ד סימן כ"ז אות ט' ויישב דברי הגאון מ"א ז"ל בטוב טעם ועיין בספר יד ימין דקנ"ח ע"ג ובספר תפארת אדם דפ"ב ע"ג וע"ד ה"ד בספר זכרנו לחיים ח"ב ח"מ אות ד' ס"ב. ושם ציין תשובת מהר"א גאטינייו ז"ל הבאה בס' נדיב לב ח"מ ח"ב סימן מ"ה ואכמ"ל. ולדידי חזי שגם הגאון מהריט"א ז"ל אזיל ומודה שאין התובע אם הוא דר בא"י יכול לומר קי"ל אף אם הנתבע מחו"ל וכל אחד כדיניה דיינינן ליה. אך בזאת אם השטר נעשה בחו"ל מקום הנתבע ושם הוא עיקר דינו כיון ששם נעשה השטר וגם הנתבע שרוי שם. אזי מזכינן ליה להתובע ג"כ בטענת קי"ל. וזה מדוקדק בדבריו ובהילוך לשונו ועיין מ"ש לקמן בזה ועיין בתשובת הרב כונהרנ"ס ז"ל הבאה בספר שם חדש סי' א' ובס' חקקי לב ח"ב ח"מ סי' נ"ב דקע"א ע"א ובסי' ג"ן דקע"ד. ג כאשר יהיה האופן שרו"ש שהיו דרים בא"י. ועקרו דירתם ונתיישבו בחו"ל. ונפל הפרש ביניהם ויחדיו למשפט יקרבו. נראה שיש לדון אותם ע"פ ס' הרמב"ם והש"ע שקבלו בהיותם יושבים בא"י וכמו שכתב הרב זרע אברהם בח"מ סימן ג' ד"ס ע"א וז"ל כיון שהתובע והנתבע הם מבני גלות אשכנז שקבלו ס' הרא"ש אף דיתבי באתרא דקבילו ס' הרמב"ם ומהריק"א לדידהו בדינייהו דיינינן להו ע"כ ואני אומר שהרב ז"ל לא אמרה אלא לגבי האשכנזים השוכנים בעה"ק שיש להם ב"ד קבוע וקהלה גדולה בפני עצמם דודאי שהם חייבים לנהוג כחומרותהם ע"פ ס' הרא"ש ומור"ם ז"ל שקבלו עליהם ואפילו יחיד הבא אח"ך מחו"ל לאו כ"כ לומר שלא יחשב מבני קהלו דכיון שיש להם ב"ד קבוע הם נגררים אחריהם מה שאין כן בשאר ארצות שאין להם ב"ד קבוע. ואינם קהלה בפני עצמם דקמא קמא דאתי להתם בטל ברוב הישוב. וכל שאין דעתו לחזור. הוא נגרר אחרי אנשי העיר שבא לדור שם וכמ"ש הרב גו"ר ז"ל בחיו"ד כלל ג' סימן ה' וכן נראה ממ"ש מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סימן קצ"ה וסימן ל"ב ומה שנראה סתירה מתשובתו בסימן רי"ב לא תברא דהתם איירי היכא שהם נכללים יחד כולם דהתם ודאי איכא משום לא תתגודדו. ומה מאד אני תמיה על הרה"ג שארינו כמהר"ח פאלאגי ז"ל בספר חקקי לב ח"ב ח"מ סימן נ"ג דקע"ה ע"א שהביא דברי הרב זרע אברהם הנז"ל והרבה לתמוה עליו שכיון שבאו לשכון כבוד בעה"ק חייבים להתנהג כמנהג א"י ואתו הס"ר שלא דקדק יפה בדברי הרב ז"ל שלא אמרה אלא לגבי האשכנזים שיש להם ב"ד בפני עצמם וכדבר האמור גם בספרו גנזי חיים אות ק' בדיני קי"ל סכ"ט הביא דברי הרב ז"ל ותמה עליו וכבר מלתי אמורה שאין כאן תימה. ועיין להרב המופלא רב שמ"ח נר"ו בספרו ישמח לבו הנד"מ חאה"ע סימן ד' ד"ו ע"ד שעמד בזה וכתב לחלק בין תשובות מרן בס' אבקת רוכל סי' ל"ב ורי"ב ואין חילוקו נכון בעיני ואכמ"ל ועיין להרב משאת משה ח"מ סי' ח' שכתב דבן חו"ל הבא לא"י מצי טעין כי אורחיה קי"ל דהרי מדין קבלה נגעו בה והוא לא קבל ע"כ ה"ד הרב חקי חיים ז"ל בסי' כ"ב והביא בהדיה להרב זרע אברהם בסי' ג'. וקשה שדברי הרב זרע אברהם אינם ענין לדברי המ"מ דקאי באורח הבא לא"י ודעתו לחזור משא"כ הז"א קאי אף ביושבי א"י ומטעמא אחרינא כדכתיבנא. ד אם העסק נעשה במקום הנתבע או התובע וכן אם השטרות נעשו במקום ההוא. נראה שדנים ע"פ מנהגי אותו מקום ואם הוא מקום שלא קבלו הוראות מרן בש"ע ודנים ע"פ דגל הקי"ל. אזי גם אם התובע או הנתבע הם מאתרא דלא נהיגי בדגל הקי"ל נראה שיכולים לזכות בטענת קי"ל. כן משמע לי מדברי הרב שמחת יו"ט בסימן ל' דקי"ג הבאתי דבריו לעיל באות ב'. והרב כמהר"מ סוזין ז"ל בתשובה הבאה בס' שם חדש בסימן א' הוסיף לומר שאם הממון בא"י שדינא הוא שחייב הנתבע ללך לשם כמ"ש מור"ם בח"מ סי' י"ד וסי' ע"ג שצריך לדון אותו כדיני א"י ע"כ ודבריו תמוהים שמציאות הממון באותה מדינה גם אם יחויב הנתבע ללכת שם לא מפני כך יפסיד זכותו וכמ"ש הרב גו"ר בח"מ כלל ה' סי' י"ז כי לא בשביל שבא הנתבע לעיר התובע יפסיד זכותו. ולא דמי ודאי למקום העסק ועשיית השטר שיש לומר דאדעתא דמנהגי המקום ההוא נחתי וכמובן ומה שרצה ללמוד מדברי הגו"ר שכתב לא מפני שבא הנתבע שלא מן הדין יפסיד זכותו. דמשמע שאם מן הדין חייב לבא כמנהג אותו מקום דיינינן ליה אין זה הכרח שאין הדין ההוא שמכריחו לבא למקום התובע הוא מכריחו ג"כ לדון כאותו מקום. וכן בקדש חזיתיה להרה"ג ר"ל ז"ל בס' חקי חיים סימן כ"ב שהשיב בזה על דברי הרב מ"ס המלך ז"ל ודבריו נכונים בטעמם ובראייתו שהביא מדברי הרב משאת משה ז"ל ולא מדברי הרב זרע אברהם כמש"ל באות ג'. גם הגאון מז"ה ז"ל בספר נדיב לב ח"ב ח"מ סי' מ"ו תמה בזה על הרב מהרמ"ס