שו"ת תעלומות לב חלק ג קצ

לעיל. ומ"מ הוא ז"ל לא כתב כן אלא בממנהו בפניו אבל שלא בפניו צריך גם לדעתו שיתמנה בפני ב"ד או בפני עדים. כי אם ליכא עדים בדבר על מי נסמוך שהוא שלוחו וגם להשליח לא ברירא ליה ולא יוכל להודות על השליחות וכמש"ל ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' ע"ג שכתב וז"ל אע"ג דזה אין האב יכול לטעון בבריא דמנא ידע הואיל והיה בריחוק מקום מבנו אם לא שבאו לו עדים על כך או שלח לו שטר או כתב וכיון דעכ"פ ראיה או עדים צריך שיהיה בדבר לא נחוש אלא א"כ ברור מפי עדים או כתב וכו' מ"מ מסתברא דכל שהשליח והמשלח נאמני' בדבר לפי שאינו אלא להודיע אמתות הדבר כמ"ש הרמב"ם אע"פ שלא היה הדבר בעדים או בשטר בהודאתם לבד סגי מאחר שאומר המשלח עשיתיו שליח ממקומי ומסרתי הדבר לעדים והשליח אומר כן באו אלי האנשים והלכו להם חוששין להם עכת"ד ועי"ש שהאריך. המורם מזה ששליח הנמנה שלא בפניו צריך שיתמנ' בפני ב"ד או בפני עדי' או שיודה המשלי' ויאמר מניתיו בפני עדים והמשלח ברור לו המינוי ע"י שיבאו אליו עדים או שטר חתום בעדים או כתב המשלח שכותב לו שמנהו בפני פ' ופ' והוא מכיר ויודע שהוא אמת וברור ויוכל לומר שליח פ' אני לקדש או לגרש ובלא"ה לא סגי לכ"ע וכדבר האמור ובאופן כזה הוא שיכול השליח לקדש את האשה ולברך ברכת אירוסין כיון שהוא נאמן קודם שמקדשה כמו שביארנו לעיל, ועיין שמחת יו"ט סי' ז' וסי' ח' ולקמן אעמוד על דבריו. ה בענין הודאת המשלח אף לס' הרמב"ם ודעמיה דאין צורך לעדים במינוי שליחות היינו ודאי כשהודה המשלח כמו שביאר וכתב רמ"א בסי' ל"ה ס"ג דלא מקרי הודה רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה וציין לתשו' הריב"ש סי' קצ"ג וביאר הח"מ סק"ד דא"ץ לומר אתם עדי רק שלא יאמר הדברים כמשחק או לשום אמתלא ועיין בב"ש שם סק"ו ועיין במש"ל פ"ג מהל' אישות סוף הלי"ד וכ"כ התשב"ץ בח"ג סי' רמ"א וז"ל תמהת מהרמב"ם שכתב ששליח הבעל ששלחו לקדש את האשה א"ץ עדים. אם השליח הוא במקום אחר מי יודע אם הוא אמת או שקר אין זו קושיא שהרב ז"ל לא כתב שנחזיק אותה במקודשת אלא כששמענו כך מפיהם ע"כ מינה נשמע שכל זמן שלא שמענו מפי המשלח שמינהו שליח לפ' הויא ס' מקודשת. ואם כופר המשל' כתב רמ"א שם די"א שהיא ספק מקודשת וי"א דאינה מקודשת כלל וכן עיקר וביאר הח"מ משום דלגבי האשה דאינה יכולה להכחישו דאולי האמת כדברי השליח הוי ס' מקודשת עי"ש וכל זה ודאי דאיירי שהשליח מכחישו להמשלח ואומר אתה מניתני שליח. אבל אם השליח בעצמו לא ברירא ליה ולא ידע בבירור כגון שהוא במקום אחר ודאי דלכ"ע לא הוי מקודשת דאין ס' מוציא מידי ודאי. ועיין כנה"ג אה"ע סי' ל"ה הגהב"י כ"ג ובסי' קמ"א הגה"ט כ"ב ואכמ"ל. ו בעדות מינוי השליחות בשטר ולא הובא השטר לכ"ד מודעת זאת מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלים עדות לא בד"מ ולא בדין אלא מפי העדים שנא' ע"פ שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדים שבשטר וכו' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות וכו' אלא מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ וכתב רש"ל ביש"ש בפ"ד אחין סי' י"ג שכן עיקר כרש"י והרמב"ם בדיני קנסות ועדות קידושין וכו' ואין דנים ע"פ השטר ע"כ ומהר"ם אלשיך בסי' מ' הביא ס' מהריק"ו בשורש ע"ד אשר החמיר מאד בעדות שבשטר להצריכה גט וכתב שנגד ס' מהריק"ו אית לן מר יהודאי גאון והרמב"ם והתוס' והרשב"א והראב"ד והמרדכי והר' אביגדור וכ"ש דהרשב"א והמרדכי עבדו עובדא וקי"ל דמעשה רב עי"ש ורמ"א בד"מ כתב שדברי מהריק"ו דחוים שלא ראה דברי הראשונים בזה עי"ש וכן פסק בהגה בסי' מ"ב ס"ד ומהר"י טיטצאק הו"ד בתשו' מהר"י אדרבי סי' קפ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' ב' ועי"ש לרשד"ם שהאריך ומהרי"א בסי' קפ״ז ואחריהם כל ישרי לב שהרבו להשיב על ס' זאת של מהריק"ו. ומהרש"ך בח"ד סי' ד' כתב שפשטה ההוראה כמהרי"ט ודלא כמהריק"ו והאריכות בזה יגיעת בשר. ואולם גם מהריק"ו לא החמיר בדבר אלא כשהובא השטר לב"ד וקראוהו והוחזק בב"ד דאז ס"ל דהוי כנחקרה עדותם וכאלו העידו בע"פ. אבל אם קודם שנראה השטר לב"ד אתו סהדי ואמרו לא חתמנו או לא הד"מ ועל שקר חתמנו ואח"ך הובא השטר לב"ד בהא ודאי לא אמרינן כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכמ"ש מהר"ח עובדיא הו"ד בתשו' מהרי"א סי' קפ״ו והם דברים מפורשים ומבוררים בדברי מהריק"ו שם. וכן ביאר מהר"י אדרבי שם בסי' קפ"ז ובכה"ג וי"א שם הביאו כל להקת הפוס' שסוברים הכי. ואין לומר דניחוש שמא למחר יבא השטר לפני ב"ד ויתקיים בחותמיו דכיון שכבר אתרע כח השטר קודם שיב לב"ד הו"ל חצפא בעלמא וכמאן דליתיה דמי. וכמ״ש הרב כפי אהרן ז"ל בח"א אה"ע סי' ד' והביא ראיה ברורה לזה מדברי רבינו בצלאל ז"ל בא"ז לכתובות על דף י"ח דכיון שנפסל השטר ואתרע לפני ב"ד שוב אין לו תקנה אע"ג דשוב נמצא כת"י יוצא ממקום אחר ע"כ וכ"ש בנ"ד שלפי דברי העדים שהם כתבו בפירוש באותו שטר שחתמו להעיד שחתם המשלח בפניהם וא"כ אף אם יצא השטר אח"ך לפנינו אינו סותר לדברי העדים המעידים שהם לא ידעו מהשליחו' כלל. ואף אם היו מעידים שהודה בפניהם שמינה לפ' שליח לאו כלום הוא כיון שלא העידו שמינהו בפניהם ועיין בתשו' תומת ישרים סי' קי"ג שהאריך עוד זאת שנ"ד הוא דין מרומה גמור ובעלילה בא עליה לעגנה וכשראה שנתפס למלכות טל המעשה הרע אשר עשה להתל בבנות הארץ הכחיש את הכל ואמר שלא מינה שליח כלל ולבו בטוח יען השטר ההוא נאבד ועל הרוב הוא עצמו חזר ולקחו בערמה ותחבולה ובדין מרומה לכ"ע צריך דרישה וחקירה. וכשצריך דו"ח לכ"ע בעינן מפיהם ולא אמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם ומהר"מ אלשיך בסי' מ' כתב שגם מהריק"ו יודה בזה ונסתיע מדברי מהריק"ו גופיה בשורש ס"ז וכ"כ מהרשד"ם בסי' א' וכ"כ הרשב"א בש"י בסוף מס' יבמות אם נראה לדיינים שיש צד רמאות באותה עדות דורשים וחוקרי' וכבר האריכו בזה רבני האחרונים ולקצר אני צריך.