שו"ת תעלומות לב חלק ג קיט

קודם מותה והבעל השיב כי מעיקרא הנ"מ כבר נשתנו ממעות בעין שהכניסה וקנתה קרקע וכיוצא וארכו ביניהם הדברים ככתוב כל טענותיהם בפנקס הב"ד יכב"ץ. ואנן בדידן עמדנו לברר דבר זה והנה ראשונה היה מקום לזכות לבעל בכל הנ"מ מפני שלא באו לה אחר הנישואין וכפי לשון התקנה היה נראה לדקדק שאם לא באו לה אח"ך אלא שהכניסתה עמה שהבעל זוכה בכל. כמו שדקדק הרב מהר"א אדאדי ז"ל בס"ה השומר אמת דע"ג ע"ב ובס' ויקרא אברהם אה"ע סי' כ"ב. אלא דאחר הישוב אין לדקדק כן מלשון התקנה מאחר שכבר פרשו שעיקר התקנה היתה שאין הבעל יורש את אשתו כלל ושכחו המנהגים וחזרו ויסדו ע"פ המנהג הקדום ולא באו להוסיף ולגרוע עליו וכונת לישנא יתרא דנקטו נ"מ שבאו לה שפיר יש לפרש דלרבותא נקטו דאפי' באו לה אח"ך דלדעת רוב הפוס' הבעל יורשה כמתבאר בתשובות הראנ"ח ח"א סי' ב' והר"ב סי' ו' והרדב"ז בחדשות ודעמיהו ע"ז באו לפרש דאפי' אלו אין הבעל זוכה בהם דאלו לנכסי מלוג שהכניסה עמה לא היה צריך הכתוב לאומרו ובפרט שנ"מ שהכניסה עמה איכא מאן דס"ל שהם בכלל לשון נדוניא כמ"ש מהראנ"ח שם ויען עיקר ויסוד דינים אלו תלוי במנהג והרב מהר"א הנז' כתב בס' הש"א שם שלא בא מעשה בזמנו ועינינו הרואות בס' ויקר"א סי' כ"ד במעשה כזה וזיכה ליורשי האשה אף בנכסים שהכניסה עמה. וגם חד מנן רב יוסף סיני מר דינא נר"ו העד העיד בנו שמנהג הב"ד בזה אין הפרש בין באו לה להכניסתם עמה דהכל חוזר. ובכן דון מינה ואוקי באתרין: אתאן לטענת הבעל שהיא הכניסה לו מעות נ"מ וקנתה הקרקעות דהו"ל שינוי גמור והכא קפדי אשינוייא כמ"ש בס' ויקרא אברהם שם בסי' כ"ד ולכאורה היה נראה דצדק בטענתו זאת. אבל עכ"פ חייב להשבע שלא נשאר לו ממעות הנ"מ כלום כמבואר מתשו' מהר"י בירב שהביא הכנה"ג סי' קי"ח הגה"ט ע'. אלא שצריך לברר מנהג הב"ד שנהגו שדוקא מה שהוא בעין חוזר שנראה שעיקר מנהג זה הוא במקום שמפורש בתקנה שאינם חולקים אלא מה שהוא בעין כמו שנראה מלשון מהר"מ אלשיך סי' כ"ח ותשו' הרא"ש שהביא הרב שם בסי' ט"ו ועיין בתשו' הרדב״ז ח"א סי' שצ"ז אבל בתקנה זו אינו מבואר זה. וגם למה שדקדק הרב מהר"א ז"ל בס' השומ"א מלשון נדוניא והעומד בשורשן של דברים יראה שאינו כ"כ דיוק ואולי שידוקדק ממנו דוקא אם כלה ונאבד אבל בחילופתן נראה ברור שאין לדקדק כן ואף לכי יהיבנא ליה כל דיליה ה"ד בנדוניא אבל בנ"מ איך ידוקדק כן ובפרט אם הכניסה מעות וקנתה בהם קרקע כדינו כדי שיאכל הבעל פירות איך מפני זה יורע כחה להפסיד ליורשיה. ובכגו"ד אין מנהג ברור בעיר הזאת כדי לבטל פשט לשון התקנה ואפי' אם אירע איזה מעשה ודנו לזכות לבעל לא מפני זה נאמר דנתפשט המנהג כן וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בחאה"ע ח"ב סי' ה'. ואפי' בדברי הרב ויקר"א שם אין הוכחה דאף בכגון נדון דידן נהגו הב"ד לזכות לבעל והדעת הישרה והסברה נותנת שבנ"מ שהכניסה מעות בעיין וקנתה בהם קרקע והבעל היה אוכל פרות ודאי שבמותה אין הבעל יורשה דל"מ זה שינוי כי כך דינו של נ"מ. ואם מעט אוסיפה לך טעם אחר מספיק לזכות יורשי האשה בכל הנ"מ. והוא שבשטר כתובה כתוב שבכל הנ"מ היא רשאית לתת ולמכור ולהקדיש כחפצה ורצונה ואין הבעל יכול לעכב על ידה. וקודם מותה הקדישה סך מה ונתנה לבעלה ס"מ ופרשה שהשאר יהיה ליורשיה וקנו מידה ליותר יפו"ך בל' מעכשיו והגם שהלשון הכתוב בשטר הצוואה אינו לשון מתנה גמורה ליורשיה שהיא אמרה אני רוצה שישאר סך מה מנכסי לבני אחי. והוא נעוץ בתחילת לשונה שלא רצתה להקדיש הרבה מפני שהיא רוצה שישאר סך מסוים ליורשיה ויש מקום לקים צוואתה ולומר שזה הלשון הוי לשון מתנה ועיין בתשו' המבי"ט ח"א סי' קצ"ג חק"ל ח"מ ח"ב סי' מ"ג ובפרט שכיון שבשאר המתנות פירשה אני נותנת מו"מ ואח"ך אמרה שאינו רוצה לתת עוד מפני שרוצה שישאר סך מה ליורשיה דאפשר דהו"ל כנותן לפ' ופ' מתנה גמורה ואומר והשאר לפ' דמהני כמבואר בתשו' הרמב"ן במיוחסות סי' ס"ב וה"ד מב"י בסי' רנ"ג ומ"ש אני רוצה עיין בהגה סי' ר"ן דמהני עכ"פ ראוי לפשר כמ"ש מהרשד"ם סי' קס"ט ומהרי"ט א"ה סי' מ"ו. וכן עשינו בנדון זה לפשר ביניהם פשרה הקרובה לדין. ונתרצו ויאותו שני הצדדים בחתימת ידם בחדש שבט התרל"ו ליצירה: סימן נב לעוב"י מצרים יע"א בענין קיום ב״ד שמקיים הרב והוא כאחד לכבוד ידידי הרב הנכבד ומאד נעלה מוה' משה רפאל גינצבירג נ"י אב"ד דק"ק אחינו האשכנזי' בעוב"י מצרים יע"א שלום וברכה! קבלתי מכתבו היקר ותוכה רצוף הכתובה ששאלתי מאתו. והיא מועתקת מפנקס ב"ד ומקוימת מאתו. והנה לא אכחד מאדוני כי נפלאתי עליו מאד בדבר הזה. כי הן אנכי בקשתי מאתו הכתובה העיקרית כדי לדון עליה. ואחרי שרו"מ לא יכול לשלוח את העקרית. הי"ל לקיימה בקיום ב"ד כראוי בשלשה. או תרי מגו תלת. כי הנה אמת שהתה"ד בסי' של"ד כתב דמאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה חותם לבדו מנהג בזה מבטל הלכה ופסקו רמ"א בח"מ סי' מ"ו וכתב שכן המנהג במדינתם ונדחק לישב המנהג. והנה באתריה דמר לא יש מנהג זה יען שתמיד היו נגררים ק"ק אשכנזים אחר הספרדים ורק זה מקרוב בנו במה לעצמם ונפרדו מעדת הספרד' ואנן אתכא דמרן הב"י סמכינן שפסק בש"ע דבעינן ג'. ורק ברב המנוי מאת המלך יר"ה נהגו רבני הספרדים זה מקרוב לקיים ביחידי כמו שכתבתי בספרי תעלומות לב ח"א ח"מ סי' ד'. וכן נהגו רבני הספרדי במדינה זו כיון שאין ב"ד של ג' מצוי. וקבלו הקהל את הרב לבדו לדון ולהורות ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. וקבלה מלתא רבה היא כמ"ש הרדב״ז ז"ל בח"ג סי' תק"ט. ואולי כו"מ ג"כ סמך על זה כיון שקבלוהו קהל האשכנזי' לדון יחידי ולא אתרמי ליה תלתא