שו"ת תעלומות לב חלק ג קז

סימן לז טראבלס המערב יע"א א - בדין צוואת ש"מ שאחר מהעדים הי"ל הנאה ממנה ובשאר הספקות בענין צוואת ש"מ שאחד מהעדים יש לו הנאה באותה צוואה והיורשים האמינו לכל דברי הצוואה וכתבו וחתמו לאשר ולקיים אופה ואחר זמן אגמרוהו טענה לאחד מהיורשים לערער עליה. נראה ודאי דכיון שהאמינו את העדים ההם אף שאחד מהם יש לו הנאה בה תו לא יכלי לערער על הלואה הזאת ואע"פ שכתב מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' רע"ג לענין צוואת ש"מ דאי ליכא אלא חד סהדא אף שהיורש מאמין ואינו מערער הויא חצפא בעלמא כבר כתב הרב גו"ר ז"ל בח"מ כלל ה' סי' י"ב דאם היורש מאמין אפי' ע"א די וכתב שכ"כ המבי"ט ח"א סי' קמ"ח דראוי להטיל חרם על היורש שאינו מאמין עי"ש והגם שיש חולקים על זה הביא דבריהם הרב שער אשר ז"ל בח"מ סי' כ"ט וסיים דהמוחזק יכול לומר קי"ל מ"מ בנ"ד יש שנים עדים כשרים אלא אחד מהם יש לו הנאה ממנה ולא ידע בה עד אחר שהעיד עליה וגם כי כל הצוואה כתובה בכת"י של המוריש וחתום עליה בחת"י נראה בדור דלא יכלי עוד לערער מטעם זה ועיין להרב מהר"מ ב"ח ז"ל בתשובה הבאה בגו"ר שם סי' י"ג שכתב וז"ל ואם העד או הקרובים מעידים שאמר צוואתו מלב ומנפש ולא היה מהתל וכו' והיורש מאמין לדבריהם פשיטא דמוציאין הממון מידו לתתו למקבל המתנה ובכה"ג מודינא דאמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי וגם הרשד"ם יודה בזה עכת"ד ובנ"ד מלבד העדים החתומים בצוואה יש כמה בנ"א ששמעו מהמוריש קרוב למיתתו מהצוואה שעשה וגם הראה המקום שהניחה שם כדי שימצאוה בנקל בכגו"ד ודאי דלכ"ע היא שרירה וקימת: ובענין שאר הספקות הנופלות בצוואה זו הנה כיון שהיא בלשון חיוב שחייב עצמו ונכסיו מעכשיו שאק"מ הוא האופן היותר נאות לקימם כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הבאה בב"י ח"מ ר"ן שלא מוצא דרך אחרת במתנת בריא שרוצה לרבות לאחד ולמעט לאחד ולהקנות מטלטלים וסחורות שאינם מסוימים אלא בלשון חיוב כיעו"ש ופסקה רמ"א בסס"י נז"ר בלתי שום חולק ובלשון חיוב מתחייב אפי' בדבר שלב"ל כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ס' ודין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים כמ"ש הכנה"ג שם בהגה"ט כ"ט וכ"כ הרב שמחת יו"ט בסי' כ"ב דפ"ד ע"ג וכתב הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל מה"ב ח"מ סי' ג' דק"ע ע"א דבחיוב שאקינו חל החיוב קודם מותו וחייבים היורשים לתת לכ"ע ושם הביא מדברי הרדב"מ ח"ג ח"מ סי' טו"ב דה"ה במלוה שביד אחרים עי"ש ועוד לו שם באות יו"ד וגם דאיכא נמי משום מלד"ה ואפי' לא הושלשו הנכסים וליכא נמי שאר התנאים היינו לענין הכפיה אבל הא מהא מצוה איכא ועיין להרב חוקי חיים בסי' ט"ו ולהרב בנו בס' ישמח לב ח"ע סי' י"ט: ובענין ההקדשות מוציאים מהיורשים מדין נדר כמ"ש מר"ן ז"ל בתשובה בס' אבק"ר סי' פ"ג והגם שיש חולקים עליו אנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן וכוותיה פסקינן אפי' במ"ש בתשובה כמו שכתבתי בעניותי בהגהותי לס' ישרי לב ח"מ אות ק' ובקונטרס הכללים. ועיין בס' שער אשר ח"א סי' ובס' ישמח לב ח"א סי' י"ט וכשהיורשים כששמעו בדבר לא מיחו ושתקו סברו וקבילו והו"ל כאלו נדרו הם עצמם וחייבים לקיים נדרם כמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' רי"ב בפשיטות וכ"ש בנ"ד שקבלו בפירוש לקיים כל ההקדשיות וגם נתנו חת"י לאשר ולקיים כל הכתוב בשטר הצוואה ודאי דלכ"ע נדר גדול נדרו וחייבים לקיים אף אי חשיב דשלב"ל ואינו ברשותו וכיוצא וכמו שהאריך הרב שער אשר בח"מ סי' כ"ו דס"ו ע"א ועיין בתשו' הרשב"ש סי' ס"ה ובס' בני בנימן סי' מ"ה דקט"ו ע"ד. ובפרט שבעת שקבלו היורשים לקיים ההקדשיות היו שם מנהלי וגזברי העיר ואינהו יד עניי אינון כמ"ש רי"ו ז"ל ה"ד מרן בס' אבק"ר שם בסי' פ"ג וגם מינו גזבר לקיים ההקדשות ונמסרו בידו המפתחות במעמד ורשות היורשים ודאי דלכ"ע זכה הגבאי בעד העניים כיעו"ש בסי' פ"ג ועיין בב"י סי' ר"ן מחו' ג': ב בדין זכית היבם בנכסי אחיו שעשה צוואה קודם מותו עוד שאלו בענין זה אם האח של המת ייבם אחת מנשותיו אם זוכה בירושת אחיו כדינו או יחלוק עם בן אחיו כפי הצוואה שציוה לפני מותו שיחלוק אחיו עם בן אחיו בנכסיו הנשארים: דבד זה למדנו מתורתו של רבינו הגדול מהריק"א ז"ל שכתב בס' אבקת רוכל סי' צ"ב בענין הדומה לנ"ד וז"ל ואם אחד מן האחים ייבם אחת מנשותיו זכה בכל נכסי אחיו המוחזקים היתרים על המתנות וכו' ואחר צוואתו פנים חדשות באו לכאן דהיינו היבום ועל ידו זכה בנכסי אחיו המוחזקים וכו' עיש"ב אלא שמאחר שאח המת ובן אחיו נתרצו ויאותו ביניהם לחלוק הנכסים כדי לקיים צוואת המת. וכן כתבו וחתמו שניהם. ובכן דינא יתיב שיחלוקו בשוה כאשר נתרצו וכמ"ש מרן ז"ל בתשובה ההיא וז"ל ואם התנו ביניהם שאחר שיבם יחלוק עם אחיו והסכימה היבמה בכך יחלקו הנכסים ביניהם וכו' עי"ש ולית דין צריך בשש: ג לענין היבמה שנתיבמה צרתה והיא רוצה מזונותיה כאשר צוה בעלה שאם ישארו תחת כבודו שיקחו מזונותהן מנכסיו כר ומי מנר אלמנותן הנה הדבר פשוט שהיא תטול מזונותיה ע"פ צוואת בעלה דאסיק אדעתיה שיפלו לפני יבם. ועל כן ציוה שאם שתיהן או אחת מהם. ישארו באלמנותן תחת כבודו. יהיו נזונות מנכסיו. וכן כתב המבי"ט בח"ב סי' קכ"ד דאע"פ דביבמה פשיטא דאין לה מזונות אלא עד ג"ח. הכא ציוה הבעל שאיזה מהן שתרצה לעמוד במגר אלמנותה שתזון מנכסי עזבונו. וא"כ הרי היא כשאר אלמנות למזונות עכ"ד ועיין למוה"ר מרן מהריט"א ז"ל בס' שיו"ט סי כ"ב שהאריך הרחיב בדין זה והביא דברי המבי"ט אלו