שו"ת תעלומות לב חלק ב ח

הארכתי בזה בספרי תעלומות לב ח"א א"הע סי' ל"ד ול"ו ואכמ"ל) וגם הרב מופת הדור האחרון ז"ל בס' ברכ"י א"הע סימן ה' ס"ה כתב שכן כתבו האחרונים בדעת רש"י ז"ל דס"ל כהרמב"ם. וכ"כ הגאון בעל ת"ס בחא"הע סימן י"ד וטו"ב וי"ט. וחפץ היתי לחיות דעי גם אני בפירוש דברי הירושלמי בפרק הערל. ובכונת דברי רש"י במסכת סוטה ומסכת יבמות. והיה לי קצת שו"ט כזה בראשית לימודי בענין זה. אכן ראיתי אחרי רואי שכבר קדמוני רבני האחרונים ז"ל עד שלא הניחו לי מקום להתגדר בו ומה בצע לכפול הדברים. והחפץ לראות הדברים בשורשם יעין אותם במקומם הלא בספרת' למקומות' בארש'ותם. ועכ"פ מבואר הדבר שבכונת דברי הירושלמי ובפירוש דברי רש"י נחלקו בו רבנן סבוראי והדעת נוטה יותר דקימי בסברתו של הרמב"ם ז"ל כאשר יראה הרואה. וכסברת הרבנים מרבני האחרוני' שכתבו כן וכנז"ל. ובכן שפיר כתבו רבנן בתראי שדעת הרמב"ם עיקר וסברת הרא"ש יחידאה היא וכמו שנבאר סברתם להלן אחד לאחד למצוא חשבון כדי לעשות מעשה ע"פ סברת הרוב כדת של תורה. ועיין להרב בית אפרים בחא"הע סימן ב' מ"ש על דברי הירושלמי ועל ס' רש"י ז"ל ודבריו נאמנו מאד

ובהיות אנן בדידן קבלנו הוראות מרן הש"ע ז"ל אל כל אשר יאמר כי הוא זה. ובפרט באיסור ערוה. או באיסור תורה כנ"ד אין לנו להקל הפך דעתו אף אם רוב הפוסקים מקילים. כי דוקא לחומרא אנו מחמירים הפך דעתו באיסור ערוה כגיטין וקדושין ויבום וחליצה. כי כך נהגו לתפוס בזה כל חומרות הפוס' ז"ל כמ"ש הרב הגדול מהרי"ט אלגאזי ז"ל בס' שמחת יו"ט סי' י"א וסי' י"ב ועיין בס' כרך של רומי להרב שארינו ז"ל בסימן כ"ד ולהרב שער אשר הנד"מ סימן ח"י. ועכ"פ להקל נגד דעתו אף אם רוב הפוסקים מקלים זו לא שמענו ובכן חובה עלינו לברר בתחילה סברת מרן ז"ל בדין זה. וז"ל בא"הע סימן ה' סיו"ד: או שחלה מחמת גופו ובטלי ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין וכו' הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו להרמב"ם אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בי"ש אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בי"א ופסול וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי עכ"ד ומפשט לשונו משמע לכאורה דס"ל להחמיר. שהרי כפי הסברות שהביא הו"ל הרמב"ם יחיד נגד רבים רש"י והרא"ש ובפרט שכתב דהכי משמע בירושלמי. וידוע דכל דבר שלא נתבאר בתלמוד בבלי ובא מפורש בירושלמי נקטינן כהירושלמי. ובנ"ד שלא בא מפורש בתלמודנו ולא נתבאר בו לא איסור ולא התר. אזלינן בתר הירושלמי שמפורש בו להחמיר. ואולם הא נמי לא מכרעא שלא נאמר זה אלא היכא שבא הדבר מפורש באר היטב בירושלמי. וכדין זה כבר ביארנו שאין מהירושלמי הוכחה ברורה נגד הרמב"ם. י ואם מפני שנראה שמרן ז"ל סובר שכן הוא משמעות הירושלמי. וכן נראה שהבין הרב ח"מ ז"ל שם בסק"ה שדעת מרן ז"ל להחמיר. ואי מהא לא איריא שנראה ברור שגם מרן ז"ל לא ברירא ליה כמו שנראה מדבריו בב"י וכמש"ל. וגם באןבש"ע הביא ס' רש"י בפשיטות. ולענין משמעות הירושלמי כתב שכן כתב הרא"ש ועוד שאם דעתו ז"ל היה להכריע בדין זה. הי"ל להביא ס' הרא"ש ורש"י בסתם וס' הרמב"ם בלשון י"א או יש מי שאומר וחלקו עליו. או י"א וי"א כדרכו בקדש ומדנקט בלשון זה משמע שלא רצה להכריע בין שני הסברות. והרי אפי' בסתם וי"א ובי"א בתרא רבו המבוכות והסברות ומידי פלוגתא לא נפקא כידוע. ואף דסוגין דעלמא אזלא לפסוק כסתם וכי"א בתרא. י מ"מ יש מרבני האחרונים שסוברים דאף בכעין זה אין הכרעה בדבר ועכ"פ בכעין לשון זה בצדק נוכל לומר שמרן ז"ל לא כיוין להכריע ואף שמצינו בכיוצא בסגנון לשון זה דמשמע שדעתו ז"ל להכריע כסברת הרבנים. מ"מ לאו מלתא פסיקתא היא. (ולדוגמא עין בח"מ סימן מ"ו וסי' ע"ח וסי' ק"מ וקמ"ג ועין להרב המפורסם שבדורנו נר"ו בספר צדק ומשפט בסימנים אלו שהאריך בזה כי הוא משפט הספר ומעשהו וצדק ילין בו. י ולא לנו להאריך בזה כי אין זה מלאכתנו כעת)

והיה נראה לכאורה להכריע שדעת מרן ז"ל מפני שבש"ע אחר שהביא ס' הרמב"ם ז"ל כתב אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בי"ש וכו'. וכתב הרב ברכת אברהם בסי' ס"ט והרדב"ז בסי' תצ"ח (ואין ספריהם מצויים אצלי כעת) והו"ד בשירי כנ"הג א"ח בכללי הפוסקים. דכשהפוסק כותב אבל פ' כתב נראה שזו היא הסברה שהוא חפץ בה ע"כ וכ"כ בס' יד מלאכי בכללי הטור סי' ט'. אבל נראה שאין זה כלל מוסכם בכל הפוסקים. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל יו"ד ח"א סימן קצ"ח שכתב שלבו מהסס בכללים אלו והעלה דליתנהו כללי בדברי הר"ן ז"ל. וגם בדברי מרן ז"ל אנו רואים בדין זה תרתי דסתרן שבב"י אחר שהביא דברי רש"י והרא"ש סיים אבל הרמב"ם כתב וכו'. ובש"ע הפך הסדר וכתב כן על רש"י והרא"ש. והנראה פשוט הוא דבב"י שהתחיל בסוגיית הש"ס ובפירוש רש"י הביא בתחילה ג"כ ס' הרא"ש ואח"ך הביא ס' הרמב"ם. ובש"ע שהתחיל בלשון הרמב"ם כדרכו בקדש סיים אבל רש"י והרא"ש ולעולם שאין כונתו להכריע. ואע"ג דרש"י והרא"ש הו"ל תרי לגבי חד הוא הר"מ במז"ל. מ"מ רבים ושלמים מגדולי הראשונים קיימי בס' הרמב"ם כמו שביארנו ונבאר. ומרן מהריק"א ז"ל בודאי כל יקר ראתה עינו הגם שלא הזכירם. ומה שהזכיר לרש"י ז"ל (אע"פ שרבו הסוברים שגם הוא קאי כשיטת רבינו הרמב"ם כנז"ל) היינו מפני שהרא"ש הביאו וכל עיקר סמיכתו (של הרא"ש) הוא עליו. ותו דרש"י ז"ל הגם דרב גובריה ורב חיליה ונהירין ליה שבילי בתלמודא. מ"מ ידוע שאין מלאכתו ודרכו לפסק הלכה אלא לפרש. ועיין למרן הב"י בא"ח סימן יו"ד שכתב וז"ל ואע"ג דהרא"ש מפרש כפרש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה עכ"ל (ומכאן תשובה לכל החרדה שהחריד הרב יעב"ץ ז"ל באגרתו דכ"ד ע"ב על הרב החסיד ז"ל שכתב כן שרש"י ז"ל פרשן ולא כתב דבריו להלכה. וע"ז הרעיש עליו האר"ש ומלואה והרבה בשבחו של רש"י באלו חדשות הוא מגיד ואכתי ודאי לא סימתינהו לשבחיה. אבל ודאי וברור שלא כיוין בפירושו לפסק הלכה כידוע ומפורסם. וצדק בזה הרב החסיד בנדון דידיה. וחזי מאן גברא רבא קמסהיד עלויה הוא הקדוש מרן הב"י ז"ל ודבריו