שו"ת תעלומות לב חלק ב עה

מיד ולתת כתובתה שאין מוסיפין לה כלום ואיני עובר ג"כ בלאו ע"כ ונראה שדקדק כן מהטעם שכתב וכמש"ל. והרב ב"ח ז"ל כתב שאף בז"הז אם רוצה לגרש אין לה תוספת ואפילו מזונות אין לה ונסתייע מתשו' הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל'. וכבר השיב על דבריו הרב ח"מ שם בסק"ג וסיים שאין לסמוך על הב"ח בזה. וגם על רמ"א תמה דמה לו לדקדק כן מדברי הרמב"ם דקאי לדינא דגמרא שהאשה מתגרשת בע"כ ותקנת רגמ"ה לא נתפשטה בארצו אך הרב ב"ש שם בסק"ו השיב לזה דמדסתם הרמב"ם ולא חילק בין זיווג א' לזיווג ב' ובזיווג א' קי"ל דאסור לגרשה אלא א"כ מצא בה ע"ד כמ"ש בסימן קי"ט ש"מ דאע"ג דאסור לגרשה לכתחילה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על כתובתה וכו' עי"ש ואני אומר שדברי הרמב"ם ז"ל באו מדוקדקים וכונתו דוקא על זיווג ב' שיכול לגרשה בע"כ שהרי כתב בפ"י מהלכות גירושין אבל שנייה אם שנאה ישלחנה. וכלשון הזה כתב כאן בפי"ד מהל' אישות שאם שנאה ישלחנה. ומינה נשמע דבאשה ראשונה שאינו יכול לשלחה אף ששנאה דיש לה תוספת ועובר ג"כ בל"ת. ומפני זה נראה שבכונה השמיט מרן ז"ל טעם זה כדי שלא יבאו לטעות שבכל אופן יכול לשלח. והוא תימא ודאי על רמ"א ז"ל שלא חילק וכמ"ש הח"מ ודבריו נאמנו מאד. וכ"כ מרן החביב ז"ל בסי' זה בהג"הט ג' דהיכא שיש חרם רגמ"ה או שבועה אם רוצה לגרש ולתת כתובה אין שומעין לו דיש לחוש שהוא רוצה לגרש ויודע שאינו יכול מחמת חרם רגמ"ה או שבועה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"כ ונראה שהוא הדין והוא הטעם באשה ראשונה דלא מזדקקי ליה ב"ד לגרש משום איסורא. לכן עביד הכי כדי לגרשה והדין נותן לחייבו במזונות וכמ"ש הרשב"ש ז"ל וכמדובר

אלא שאיני רואה בזה תקנת בנות ישראל. כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש. והיא מר לה יושבת גלמודה והוא גם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עברה. ואחרי כמה כרכורים ופיוסים ברכות וקשות והוא עומד במרדו וטוען שמחמת חוליה אשר עיניו ראו ולא זר היא נמאסה בעיניו ואינו יכול לשכב אצלה להיות עמה. ואם באשה הטוענת מאיס עלי. אף שהיא קרקע עולם ובכ"ד ניח"ל ס"ל להרמב"ם שכופין אותו להוציא שאין אומרים לה להבעל למאוס לה. ואף שחלקו עליו כל הפוסקים כמבואר בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סס"י א' וסי' ו' וכן הוא דעת מרן ז"ל בש"ע סי' ע"ז ועיין כנ"הג שם בהגהב"י מה שציין. מ"מ נראה דלגבי האיש הטוען מאוסה בעיני ראוי להזקק לו. כי הדבר ברור שלא יוכל האיש לבעול המאוסה לו. ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל בכלל מ"ג סימן ח' שכתב וז"ל והתימה הגדול על הרמב"ם שכתב שאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מרצוני כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר א"א לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פ"ור וכו' עי"ש דון מינא באיש שמצווה על פ"ור ואם אין חשש להרבות ממזרים כי אשה מתגרשת בע"כ. נראה שראוי לסמוך על הרמב"ם ולהתיר לו לגרש. ועיין להגאון שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"א סי' א' ד"ו ע"ג מה שהביא משם הרב פאת נגב א"הע סי' טו"ב ואין ספרו מצוי אצלי. ועיין להרב המופלא אדוני אברהם נר"ו בתשו' הבאה בס' מימר חיים א"הע סי' מ"ז. וראיתי למרן החבי"ב בכנ"הג סי' קי"ט הג"הט ד' שכתב משם הרא"ם כ"י דאפילו מאיסא ליה אין לו לגרשה בזיווג א'. ולכאורה היה נראה דגם הרמב"ם ז"ל מודה בזיווג א' שאין לגרשה מפני שנמאסה בעיניו. שהרי כתב ושניה אם שנאה ישלחנה משמע דבראשונה אפי' שנאה לא ישלחנה

והנה מרן ב"י בסי' קי"ט כתב בפי' דברי הרמב"ם אלו וז"ל גם שנא משמע ע"י שום דבר שעשתה לו דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה ע"כ וכונתו ברורה לומר דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י בסוגיין דשלהי פרק המגרש וכ"כ הלח"מ בפ"י מהל' גירושין. ודבר ה' בפיהם אמת שכן מבואר בדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב ודברי ר"א אינם הלכה שאם מצא אחרת נאה הימנה ישאנה ולמה יגרש את זאת והיא לא עברה וכו' עי"ש ועיין במש"ל סוף הלכה כ"א. והנה אמת כי החוש מעיד ומעשים בכל יום שמפני שמוצא אחרת נאה הימנה נכנס בלבו שנאה על אשתו והוא שונא אותה תכלית שנאה. מכין למ"ש במס' תמורה דט"ו למה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו וכ"ש מחמת יופיה ועיין במסכת תענית ד"ד בתוס' ד"ה שלשה. אבל נראה דאף אם הוא שונא אותה מחמת זה. אין ראוי לשלחה כי זה הוא שנאת חנם והיא לא פשעה כנגדו ולא עשתה לו דבר שיגרום שנאתה. י וזהו שדקדק מרן י"ל לומר אין לשנאותה כלומר אין מהראוי מצד האנושיות לשנאותה על לא חמס בכפה. וגם נראה שכל זה שהוא שונא וכועס על אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה היינו כשאינו יכול לישא אותה. אבל אם יכול לישא אותה אין לו מקום לישנא את אשתו. וזה הוא שכתב הרמב"ם שאם מצא אחרת נאה ישאנה ולמה יגרש את זאת כיון שאין טעם לשנאתו. ולפי"ז מ"ש הרמב"ם אבל שניה אם שנאה ישלחנה היינו ע"י שפשעה כנגדו כמ"ש מב"י. אבל בא' גם בפשעה כנגדו ומפני כך שנאה אינו יכול לגרש. מ"מ נר"ל שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו ראוי לב"ד לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים ואם עבר זמן זמנם. והרב הגדול שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב נתן קצבה ח"י חדשים. והכל לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין. ובעין שכלם המה יראו כי עדין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט

את זה כתבתי בנחיצה רבה יען העת נחוץ ואין הספרים מצויים אצלי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות

הלא כה דברי החותם פה טראבלס המערב יע"א בחדש סיון המוכתר בכתר תורה שנת התר"מ וארבעה ליצירה: הצעיר אליהו חזן ס"ט