שו"ת תעלומות לב חלק ב עד

ב"ש וב"ה אלא בזיווג ב' אבל בזיווג א' גם לב"ה אין לגרשה אלא א"כ מצא בה ד"ע וכתב שגם הרא"ם ל בח"ב סי' א' כתב דלס' רש"י פלוגתא דתנאי גם בזיווג א' ולדעת הטור פלוגתייהו בזיווג ב' ובזיווג א' מודו ב"ה לב"ש וסיים דהלכה כהטור דבתרא הוא וכתב הרב ג"פ שיש להסכים דברי הרמב"ם לדעת הטור והכי נקטינן עכת"ד. ויש לתמוה שלא הביא דברי הב"ח שנראה חולק בכונת הטור י והיותר קשה במ"ש שהיה נר"ל שאם רוצה להוציא בזיווג א' בפשעה כנגדו שאין כופין אותו שלא להוציא אלא שהוא שנאוי לפני המקום וכתב שכ"כ הפרישה וב"ח. אך אח"ך הביא דברי הטור שכתב בין בזיווג א' וכו' אין כופין אותו להחזיר מדגלי רחמנא גבי אונס דמשמע דלכתחילה כופין אותו שלא יגרשנה. וכן משמע מדברי הרא"ם דכופין ע"י ב"ד שלא להוציאה והביא דברי המנהיר שכתב דהאי דינא שלא יגרש אדם אשתו ראשונה היינו עצה טובה וליכא איסורא ותמה עליו וכתב דאיסורא איכא עיש"ב ודבריו נכונים בזה דכי אמרינן דמודו ב"ה לב"ש בזיווג א' ודאי שב"ד מונעין אותו שלא לגרש וכ"כ בפירוש הב"ח שם לדעה זו

וראיתי למהרימ"ט ז"ל בח"ב סימן צ"ח שכתב דאפילו בשניה לא יגרשנה בשביל שמצא אחרת נאה הימנה או שנתן עיניו בממון דודאי אסור כדאמרינן התם אמ"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו אמ"ל מדגלי רחמנא גבי אונס וכו' אלמא נהי דלא כייפינן ליה להחזיר דאיסורא איכא ע"כ וכ"ש בזיווג א' דרבו הסוברים דגם ב"ה מודו לב"ש דודאי דלכתחילה לא שבקינן ליה למעבד איסורא. וכן בקדש חזיתיה למהר"מ מינץ בסי' כ"ו שכתב דאף למאן דס"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה איירי אפי' בזיווג א' עכ"פ מודו ב"ה דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה דבר וכפינן ליה שלא לגרש בלא דבר ועי"ש שהביא דברי הב"ש וכתב כמו שכתבתי בעניותין. ועיין בס' בני בנימן ח"א סי' כ"ב מה שהביא משם הכנ"הג יו"ד סי' רל"ט הג"הט ל"ב ועיין להרב המגיה בס' מש"ל בפ"י מהלכות גירושין ואכמ"ל. ועיין י"א א"הע סי' קי"ט הג"הט אות ט'

מבואר יוצא בזיווג א' אפי' פשעה כנגדו רבו הסוברים דכל שלא מצא בה ד"ע אסור לגרשה וב"ד מוזהרין למונעו. וכ"ש אם לא מצא בה אפי' דבר דלכ"ע אסור לגרשה וכופין על זה כדמשמע פשטא דסוגיין וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל ועיין להרשב"ש ז"ל בסי' תי"א ולמר בריה בס' יכין ובועז סי' קכ"ב וקכ"ח שהביאו מהירושלמי שאם עבר וגרשה עובר בל"ת וסיים הרשב"ש שם דבאשה כזו שאסור לגרשה שאין ב"ד נזקקים לו וב"ד דמזדקקי ליה משמתינן להו וחייבים הב"ד למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום כיון דאיכא איסורא ע"כ אלא שדבריו תמוהים כמ"ש דהלכה כב"ש והביא ראיות לזה וכבר עמד ע"ד הגאון און מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז דצ"ב. מ"מ דינו דין אמת דבזיווג א' רבו הסוברים דב"ה מודו לב"ש וכיון דאסור לגרשה ודאי שהב"ד מוזהרים למונעו מאיסור דליכא למימר שבקוהו לההוא גברא וליקום באיסור מלבד שהב"ד מוזהרים למנוע את האדם מעשות איסור. וכ"ש בכה"ג דהאיסור נעשה על ידיהם. ועיין להגאון שארנו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' א' שהאריך בזה

ועתה נד"מ ס"ה שערי רחמים לרב רחימא"י הרב המופלא ראש אב"ד מקודש נר"ו וראיתי לו בחא"הע סי' ח"י שהביא דברי הג"פ בסי' קי"ט ותמה עליו דא"כ דבזיווג א' מודו ב"ה לב"ש אמאי תנן סתמא בפרק הזורק דפ"א במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דלב"ש א"ץ ג"ש ולב"ה צריכה ג"ש וקי"ל כב"ה כמ"ש בסימן קמ"ט דלפי"ז הו"ל לחלק בין זיווג א' לזיווג ב' שהרי אמרו בירוש' פרק הזורק והובא בתוס' שם דע"ט ד"ה ב"ש דב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון וכו' וא"כ הול"ל דבזיווג ב' דוקא הוא דס"ל לב"ה דצריכה ג"ש אבל בזיווג א' מודו לב"ש דא"ץ ג"ש משום דמזוהמת היא בעיניו אלא ודאי דליתא להא וכו' ע"ש. ואני תמה עליו שלא על הג"פ תלונותיו דרבים ושלמים ס"ל הכי וגם מרן הב"י נראה דס"ל הכי וכמש"ל. ואעיקרא דדינא לא ידעתי לכוין תמיהתו והכרחו מדתנן סתמא בפרק הזורק ולא חילקו בין זיווג א' לב'. והלא גם במתני' דשלהי פרק המגרש תנן סתמא. ואם יפול התימה על הפוס' שחילקו בסי' קי"ט בין זיווג א' לב' למה לא חילקו ג"כ בסי' קמ"ט וכמו שפירש דבריו הרב זקן ביתו ז"ל בקונטריס ארעא דישראל מע"ג ובס' כסא אליהו בסי' קי"ט וה"ד הרב נר"ו שם. לכאורה היה נראה דשפיר קמותיב ואולם נראה דבסי' קמ"ט לא היה אפשר להפוס' לחלק בין זיווג א' לב' כיון דגם בזיווג א' משכח"ל שנתגרשה מרצונה בלא ד"ע או שנמצאו בה מומין הפוסלים כיוצא. וגם בזיווג ב' משכח"ל שנתגרשה משום ד"ע. ואין הדבר תלוי בזיווג א' או ב' אלא בנתגרשה מחמת ד"ע בין בזיווג א' בין בב' מודו ב"ה דא"ץ ג"ש כדאיתא בירושלמי וכמ"ש מהר"מ אלאשקאר בסי' פ"ח וכ"כ בפירוש הרימ"ט ז"ל בחא"הע סימן א'. והדבר ברור שאין להכריע מכאן הפך מ"ש הג"פ ולומר דב"ה וב"ש פליגי גם בזיווג א'. ובעיקר דברי הירושלמי הנז' וכמ"ש עוד הרב שערי רחמים נר"ו שם עיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל א"הע סימן כ"ו ואין הפנאי מסכים להאריך כעת

עכ"פ תורה יוצאת בנ"ד שעילא מצא הבעל דנ"ד להעליל על אשתו עלילות דברים ונמצא שקרן כאשר העידו הנשים הכשרות שמום אין בה הא ודאי דלכ"ע אינו יכול לגרשה שלא מדעתה ואין ב"ד נזקקים לו. והרי הוא חייב במזונותיה כיון דאכתי אגירא ביה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל שם בסי' תי"א וז"ל ובאשה שאסור לגרשה והוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה חייב במזונותיה ע"כ ומלבד חיוב מזונותיה הוא עובר על לאו כל זמן שאינו יושב עמה כהלכת גוברין יהודאין. וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן ע"ז המורד על אשתו וכו' אע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הוא עובר בלאו שנא' לח יגרע והן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"א הלכה ט"ו ונתן טעם לדבר למה עובר בל"ת מפני שאם שנאה ישלחנה אבל לענות אסור. ומדבריו אלו יש ללמוד כי אינו עובר בלאו אלא במורד שאינו רוצה לגרש. אבל אם ירצה לגרש כנ"ד והיא מעכבת אינו עובר אך מרן בש"ע השמיט טעם זה אף שהביאו בב"י. ורמ"א ז"ל בד"מ שם כתב שמדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאם רוצה לגרש