שו"ת תעלומות לב חלק ב עג

עכ"ד ואם כן אמר הרב ז"ל בזמנו אנן מה נענה אבתריה בדורנו זה שאינו דומה יפה. והפרוץ מרובה על העומד. ואם נשים לב לטענות של הבל כאלו לא הנחת בת ישראל יושבת לבטח עם בעלה כאשר יתן עיניו באחרת ושם לה עלילות דברים. והחובה מוטלת על כל רבני ישראל למקומותם בארצותם לעמוד בפרץ מבלי תת יד לפושעים הבוגדים בנשותיהם על לא דבר כי ידוע כמה קשים גרושים שהרי התירו לו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש. וזהו ודאי אפי' בשניה כי התם לא בראשונה איירי וכ"כ התשב"ץ בח"א סי' צ"ג וכ"ש בראשונה דאמרו ז"ל שאפי' מזבח מוריד עליו דמעות כמ"ש בשלהי מס' גיטין וכמו שנבאר להלן

והנה זאת לפנים כתבתי בספ"הק תעלומות לב ח"א חא"הע סי' ט' שאסור לגרש אשתו ראשונה והבאתי דברי הרשב"ש ז"ל בסי' תי"א שכתב שהב"ד הנזקק לגרש חייבים נידוי וכו' כיעו"ש וקצרתי שם במוכן כי סמכתי על מה שציינתי בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ג'. וכעת שחזרה ונשנת הלכה זו. י אמרתי אשובה אשנה פרק זה. אך בקיצור האפשרי יען טרידנא טובא וספרי דבי רב אינם אתי במחיצתי

תמן תנינן בשלהי מס' גיטין ד"ץ לא יגרש אדם אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה דברי ב"ש ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו שנא' כי מצא בה ע"ד ורע"א אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא חן. ועד כדון לא ידעינן אי פלוגתייהו הוי בזיווג א' ואלו בזיווג ב' מודו ב"ש לב"ה. או מחלקותם הוא בזיווג ב'. ובזיווג א' מודו ב"ה לב"ש. ובגמ' שם ע"ב אמרינן כי שנא שלח רי"א אם שנאתה שלח ור' יוחנן אמר שנאוי המשלח. ול"פ הא בזיווג א' הא בזיווג ב' דאמר"א כל המגרש אשתו ראשונה וכו'. דכוותא נמי נוכל לומר במתניתין דבזיווג א' מודו ב"ה דשנאוי המשלח ול"פ אלא בזיווג ב'. ורש"י ז"ל פירש אם שנאתה שלח כר"ע ושנאוי המשלח אתייא אפי' כב"ה דנהי שאין כופין אותו שלא להוציא מ"מ שנאוי ע"כ ולא ידעתי מי הכריחו לזה. ושפיר י"ל לפי מסקנת הש"ס דר"י דאמר אם שנאתה שלח אתייא היינו בזיווג ב' ואתי כב"ה. ור' יוחנן דאמר שנאוי המשלח היינו בזיווג א' ואתייא נמי כב"ה דמודו לב"ש בזיווג א' וכיון ששנאוי הוא כופין אותו נמי שלא לגרש. ואולי שגם רש"י לא פירש כן אלא לפי הס"ד דפליגי בכל ענין. ולכן רצה לאוקומי לרבי יוחנן דאתי כב"ה. אבל למסקנא דמסיק דל"פ אה"ן דמוקמינן להו לתרוייהו דאתו כב"ה וכדפרישית. (ועיין למהריב"ל בחי' למכילתין ולה"ה כמש"ל בפ"י מהל' גירושין בפסקא המתחלת אבל שנייה ודוק שם כי אין הפנאי מסכים להאריך) גם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל הכי דל"פ ב"ש וב"ה אלא בזיווג ב'. אבל בזיווג א' מודו ב"ה לב"ש שלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה שכ פסק בפ"י מהל' גירושין וסיים אבל שנייה אם שנאה ישלחנה גם הרא"ש נראה דס"ל כן כמ"ש בפסקי הרא"ש שלהי פרק המגרש וכ"כ הטור בפירוש בסי' קי"ט דבזיווג א' אין לגרשה חלא א"כ מצא בה ע"ד וכן מרן בש"ע שם נקט כלשון הרמב"ם. ובב"י כתב להכריח שהרמב"ם סובר כב"ה בזיווג ב' ממ"ש אבל שנייה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה ככ"ש ע"כ משמע דדוקא בזיווג ב' לא בעינן דבר ערוה אבל בזיווג א' אין לגרשה אלא משום דבר ערוה והוא פשוט ועיין בב"ש סימן ע"ז סק"ו

והנה מדברי הב"ח שם נראה דבזיווג א' אם לא פשעה כנגדו כפינן ליה שלא להוציא כיון שאסור לגרשה מד"ת. וגם אם פשעה כנגדו אי ראוי למהר לשלחה ושנאוי הוא לפני המקום אב אין כופין אותו שלא להוציא. וסובר הרב ז"ל שגם הטור ס"ל הכי ודקדק ממ"ש אבל ראשונה לא ימהר לשלחה. דמשמע שאפי' פשעה כנגדו אין בגירושיה אלא שמזבח מוריד עליו דמעות והוא שנאוי לפני המקום אבל כפיה ליכא. וסובר ג"כ דפלוגתייהו דב"ש וב"ה היא אפי' בזיווג א' כיעו"ש. ואנכי לא כן דעתי הקצרה שהרי סיים הטור אבל בזיווג א' אין לשלחה אלא א"כ מצא בה ע"ד. ומפשט הדברים משמע דבזיווג א' מודו ב"ה לב"ש. וגם נראה שסובר דאפי' פשעה כנגדו בזיווג א' כל שלא מצא בה ע"ד אין לו לגרשה. ואי ק"ל מ"ש אין ראוי למהר לשלחה דמשמע עצה טובה קמ"ל וכפיה ליכא. י"ל דאיירי אפי' ברצונה ומדעתה או מלבד מה שהב"ד כופין אותו. גם הוא עצמו מוזהר שלא למהר לשלחה. וכגון שאין יד הב"ד תקיפה עליו. או במקום דלא מגרשי בבי דינא. והבט ימין וראה שגם הרמב"ם ז"ל נקט כלשון הזה וכלשונו ממש פסק מרן בש"ע. ובב"י הביא ראיה שהרמב"ם סובר ופוסק כב"ה ממ"ש אבל שנייה אם שנאה ישלחנה דמשמע דלא בעינן דבר ערוה כב"ש ע"כ משמע דלדידיה אף לב"ה בזיווג א' בעינן דבר ערוה. והלשון שכתב באשה ראשונה שלא ימהר לשלחה כתב הח"מ בש"ב דהיינו אפי' מגרשה מרצונה או אם העיד לו אחר אל ימהר לומר אני מאמין כדי לגרשה ע"כ והם דברים מוסברים ומוכרחים כדי שלא יהיה סותר לשונו הקודם וכדבר האמור

גם הב"ש שם בסק"ב כתב דלדעת הטור בזיווג א' מודו ב"ה דאסור לגרשה משום דבר ולפי"ז מוטל על הב"ד לכוף אותו לכתחילה שלא לגרש משום דבר. ושוב כתב דאפשר גם הטור קאי בס' רש"י ושכך מטים דברי הרמב"ם ולישנא דאין ראוי למהר לשלחה מסיעתו. ולכך נדחק בפירוש דברי הרמב"ם שכתב אלא א"כ מצא בה ע"ד כיעו"ש י ואני אומר כי דבריו הראשונים עיקר ודבריו האחרונים לא נתחוורו גם בעיניו ובדרך אפשר אמרם. והדבר ברור שגם הרמב"ם סובר דבזיווג א' אין לגרשה אלא משום ד"ע כב"ש ומודו להו ב"ה באשה ראשונה וכמו שנראה מדכרי מרן הב"י ז"ל וכמש"ל. ובאופן אחר לא יתפרשו היטב דבריו שכתב אלא א"כ מצא בה ע"ד שנא' כי מצא בה ע"ד דנקט לישנא דב"ש. ובפירוש פסוק זה פליגי ב"ש וכ"ה. והוא ז"ל שבא לפסוק הלכה ודרכו בקדש לפרש בלשונו הזך. ומ"ש ליישב הב"ש לשון זה הם דברי דוחק כמובן. וגם הט"ז בסק"ג הוקשה לו וכתב ולא ידעתי למה לא פירש דבריו מהו ע"ד ע"כ לכן נראים דברי הח"מ בטעמם ונימוקם וכמדובר

וכן ראיתי להרב מהר"מ ב"ת ז"ל בס' ג"פ סימן קי"ט סק"ו שהעלה דהטור ס"ל דלא פליגי