שו"ת תעלומות לב חלק ב סז

עדותן בטלה עיין בתשו' מרן ז"ל א"הע סימן ד'. ובתשו' הרב"א ז"ל בסימן ה' ובתשו' ב"ד הגדול שבירושת"ו הבאה בס' נדיב לב חא"הע סימן ח'. ואף אם נחוש לס' הריב"ש סי' רס"ו ודעמיה. מ"מ בנ"ד לא נחקרו העדים כו"ע והב"ד שקבלו עדותם הם הדיוטות. וא"כ לכל הפחות אין כאן אלא ס' קידושין. ועיין להרב פני יצחק נר"ו בח"הע סימן יו"ד וי"ג שהאריך הרחיב בכל פרטי דין זה

עוד זאת רעה חולה עשו הב"ד ההדיוט מקבלי העדות. שלא קבלו העדות בפני המקדש והמתקדשת בהיותם מצוים אתם בעיר. וכבר ידוע דבפלוגתא מתניא אי בעדי קידושין בעינן שיעידו בפניהם אם לא. וכמו שאסף איש טהור מרן הכנ"הג ז"ל בסי' מ"ב בהגהב"י. והחש"ש ומט"ש בח"מ סי' כ"ח. ורבו הסוברים ג"כ שאינם יכולים לחזור ולהעיר בפניהם משום דחיישינן לאחזוקי שקרא. ועיין בכנ"הג ח"מ סי' כ"ח ובא"הע סימן מ"ב הגהב"י צ"ח והרב שיו"ט ז"ל בסי' ח' האריך. בזה ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא. ועיין להרב פני יצחק נר"ו בסי' י"ג שהאריך להוכיח בדעת מרן ז"ל בתשו' סימן ב' שעדותם בטלה ואינם חוזרים ומגידים. ובתשו' רבני ירושת"ו שבס' נדיב לב א"הע סי' ח'. הביאו מחלוקת זה וסיימו דכיון דעבדו תרתי לריעותא שלא עשו חו"ד וקב"ע של"כ בע"ד דהויא ס' מקודשת עי"ש. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ד סי' ב' הו"ד בכנ"הג סי' מ"ב הגהב"י פ' ודוק מינה ואוקי באתרין

אתאן לדברי העד הא' שלא ראה נתינת הטבעת אלא שמע לשון הקידושין. הרי כתב הרשב"א ז"ל בסי' תש"ף ואלף קצ"ג דעדות ראייה ממש בעינן ופסקו מור"ם ז"ל בסי' מ"ב וז"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה. אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פי ששמעו שאמ"ל וכו' ואח"ך יצא מתחי' אינם קידושין עד שיראו הנתינה ממש ע"כ. הבט ימין וראה כמה דקדק בלשונו שצריך ראיית נתינה ממש ואע"פי שאין הבת מכחשת לקיחת הטבעת ל"מ ול"מ כמו שסיים הרשב"א ז"ל שם. ואפי' ראו האתרוג יוצא מתחילה ואפילו היא מודה. ועיין למהרימ"ט ז"ל בא"הע סי' מ"ג פ"מ ח"א סי' כ"ט חוות יאיר סי' י"ט. ואע"פי שבנ"ד העד הב' העיד שראה הנתינה וכתב המרדכי בפרק האומר משם הרא"ם ז"ל שמפני שלה ראה אחד מהעדים הנתינה אין לבטל הקידושין כיעו"ש כבר כתב הרב דברי יוסף אירגאס ז"ל בסי' טו"ב והו"ד כי"א סימן מ"ב הגהב"י ל"ה. שרוב הפוס' חולקים עליו ועי"ש שהאריך להוכיח כן מתשו' הרשב"א אלף קע"ט. ומדברי מהרימ"ט בסי' מ"ג ועיין להכנ"הג בסי' מ"ב הגהב"י מ"א. וכבר האריכו רבני האחרונים בענין זה וחתרו לישב דל"פ הרשב"א והרא"ם ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ ובודאי שאין כח בידינו לפוטרה מטעם זה לבד בלא גט. מ"מ יצטרף גם ס' זה לשאר הספקות שכנ"ד ועיין להרב ברך משה ז"ל בסי' ל"ג ומה שהשיב ע"ד הרה"ג מהריט"א ז"ל ומה שחזר הרב המחבר להשיב ובתשו' רבני אר"ץ רבה שם בסי' ל"ה ואכמ"ל

גם מה שהעד הב' שראה הנתינה אמר שנתן ואמ"ל. ויש לפרש כוונתו שנתן ואח"ך אמ"ל והו"ל שתקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא י אני אומר בזה שיש לפרש ג"כ שבעודו נותן אמ"ל כי הוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי. ומאי חזית לפרש שנתן ואח"ך אמר כדי להקל באיסור ערוה החמורה ומה שנראה מדברי הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב א"הע סי' ז' שנראה שבלישנא כהאי חשיב ליה שתיקותא דלאחר מ"מ. כבר פירשתי בתשו' אחרת שלא כתב כן אלא לפי מה שהכריח באותו נדון מאומדנות מוכיחות בשיקול דעתו הרחבה דמעשה שהיה כך היה כיעו"ש. וכשדברי העד סובלים ב' פירושים יש כח ביד הדין לפרשם לפי משמעות הענין והנדון כמ"ש בתשו' ההיא. וגם בנ"ד נר"ל דמשמעות הענין כך הוא. שנתן ואח"ך אמר שהרי העד הא' אומר ששמע לשון הקידושין ולא ראה הנתינה. והרי ב' העדים היו בבית א' יחד עם המקדש והמתקדשת ונניח שאחד מהעדים היה טרוד בדבר אחר ולא נתן לבו להם ולמעשיהם אבל אם הענין היה שאמ"ל ואח"ך נתן או שבעודו נותן היה אומר הסברה הישרה נותנת שכאשר שמע לשון הקידושין ונתן דעתו אליהם היה רואה גם נתינת הטבעת אלא מוכרח שהנתינה קדמה ואח"ך אמר. ולכן כששמע הב' לא דחה הנתינה הקודמת. ואף אם יצויר שהעד הב' היו פניו נוטות לצד אחר ושמע ולא ראה. מ"מ פשט הדברים כך מורים וכיון שלא נחקרו העדים ולא נבדקו כראוי ספקא מהא הוי שמא כך היה המעשה י והו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא. ועיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ע שאע"פי שהעדים אמרו תכף זרק הטבעת לחיקו אמר לה וחשיב ליה שתיקה דלאחר מ"מ עי"ש

עוד זאת שנראה שהכל היה שחוק וק"ר כי המקדש הוא נשוי אשה ויש לו בנים ואולי הוא ג"כ מושבע ועומד שלא ישא א"א עליה וברור הדבר שלא כיוין אלא לצחק שהרי כשאמ"ל שאולי יצטרך לישא אותה. או לתת לה גט רץ אחריה והוציא הטבעת מידה. וגם הבת היא קטנה ולא ידעה בין ימינה לשמאלה. ועיין בתשו' הרב מהר"י גאלאנטי ז"ל הבאה בס' יד אהרן ח"ב סי' כ"ט שהנדון היה שאחר שנתן המעות לקידושין חזר ולקחם. וכתב הרב ז"ל וז"ל ואם היה כונתו לשם קידושין למה חזר ולקחם וכו'. אלא ודאי שהכל היה דרך שחוק והתול וכו' והרשד"ם ז"ל כתב שהוא סניף גדול כשהוא דרך שחוק והתול להקל בענין הקידושין בכמה מקומות עכת"ד. דכוותא נמי בנ"ד שיש הוכחה ברורה שהכל היה דרך שחוק וק"ר ולא נתכוונו כלל לשם קידושין לא המקדש וגם לא המתקדשת ובתשו' אחרת ביארתי שכ"ז. דאמרינן גבי אשה בכל דהו ניח"ל. היינו כשאין שם הוכחה אבל בכגו"ד שהמקדש נשוי אשה ואין האשה מתקנאית וכו' תברתה בצדה ובפרט שהעידו העדים שהבת המתקדשת לא הבינה ולא ידעה עד היום הזה מהות הקי'. ואע"פי דלדעת מרן הב"י בסי' כ"ז בלשון המורגל לקידושין שכ"ע ידעי שהוא לשון קי' אינה נאמנת לומר לא הבנתי. וכן משמע מדבריו בש"ע שם ואנן אתנא דמרן סמכינן. אע"פ שיש חולקים בזה וסוברים דהויא ס' מקודשת וכמ"ש בתשו' אחרת. מ"מ בכגו"ד שהיא קטנה ולא נתפתחו עיניה והעדים מעידים שאף אחר זמן כשחקרוה ודרשוה ידעו דאכתי לא ידעה