שו"ת תעלומות לב חלק ב סו

ממש מידו לידה או לרשותה. הן לה ששה ספקות אשר יש בהם די והותר להתיר הבחורה הזאת. מלבד עוד סניפים אחרים הבאים בתוך תשובתנו. ולא הוצרכתי לפורטם כיון שכבר עלתה הסכמת כל רבני האחרונים ז"ל דבג' ספקות יש להתיר בשופי. והרי יש לנו ששה משמותם חזקים כראי מוצק. ובענין הקול שיצא שמה בעיר מקודשת. מלבד שהיה קול ושוברו עמו כי שם נמצא באותו פרק מר דינא רב כהנא נר"ו ועשה קב"ע ואמ"ל שצריך לעיין בדינה. י א"כ עתה יאמרו עינו רבנן בדינא והתירוה. גם אנכי הרואה שלא נתחזק הקול כלל כיון שידעו שהיה שחוק והתול. שהרי שידכו את הנערה הזאת אחר המעשה וגם רבו הסוברים דמבטלינן קלא. וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל בא"הע סי' ג"ל דכדאים הם הרמ"ה ואבי העזרי והרא"ש והריב"ש והטור ז"ל. לסמוך עליהם להקל דמבטלינן קלה להיותו איסור דרבנן כיעו"ש. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע סי' ך' דיש להקל מטעם ס"ס. ס' אי בעינן התחזק קלא בב"ד. ואת"ל דלא בעינן ספק אי מבטלינן קלא עי"ש. וכבר האריכו בזה כל רבני האחרונים ע"כ איני רואה צורך להרחיב הדבור בזה ובכן הנני מסכים עם הרבנים המתירים הע"א. ואף ידי תכון עמהם וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר ואחרי שנתוועדנו יחד ועלתה הסכמת כולנו בהתר הבחורה הזאת. כתבנו להכפר שאירע בו המעשה שהנערה מותרת בלא גט ושריא לאתנסבא לכל גבר דתיצביי. ואת הנער המנוער המקדש בשחוק וק"ר כזה. ונהג מנהג הפקר בבת ישראל. כתבנו שיניחו אותו במשמר ג' ימים וכל העם ישמעו ויראו ולא יוסיפו בני עולה לעשות כדבר הרע הזה. ועיין בתשו' הרשב"ש ז"ל סי' י"ד משפטי שמואל סי' קי"ב ובתשו' חתם סופר א"הע ח"א סי' פ"ו: סימן ב'

מעשה שהיה בעי"ת כ'מס יע"א ברופא יהודי שקידש נערה אחת בשחוק וק"ר. ושלחו מתם נסח הקב"ע וז"ן אנחנו הח"מ באו לפנינו הר' נסים זיתון והר' נסים מכ'ילף ואמרו בא לפנינו הר' נסים גאלמן אטביב והוציא הטבעת מאצבעו והלבישו לבת ציון בובליל ואמ"ל ה"א מקודשת לי כדת מ"וי. אבל אחד מהעדים אמר אני לא ראיתי כשהלביש להבת הטבעת רק שמעתי כשאמ"ל הא"מ לי כדת מ"וי. ואח"ך כשאמרו לו (להמקדש) שעכשיו לפי הדין צריך שישאנה או יתן לה גט קם ורץ אחריה והוציא (הטבעת) מידה. והבת לפי דברי אמה היא בת אחד עשר שנה ואביה לא היה במעמד זה ואנחנו הודענו כל זה לרו"מ כת"ר וכתורה יעשה. וחתיימי עלה ג' מראשי הק"ק הנז'

ואח"ך ע"י שנשאלו מאתנו להודיענו אם אבי הבת כששמע הדבה נתרצה בקידושין אלו ואם הבת היא יודעת בטיב קידושין וכיוצא חזרו לכתוב ענין עדות הקידושין. ויען אינם בקיאים כראוי לא כתבו הקב"ע אצלם אות באות וחזרו לכתוב פ"ב לפי הרשום בזכרונם. ע"כ ראינו שיש איזה הכחשו' בין הקב"ע הא' להב' ולא נפק"מ לענין דינא כי עדותם הא' היא העיקר. אך הודיעונו שחקרו לדעת אם הבת ידעה ענין הקידושין וראו בטיב הידיעה שאינה בקיאה וגם אביה המר שכששמע מהקידושין האלו נתכעס ואמר שאינו חפץ בזה את"ד

תשובה יודע כל שער עמי שאין הפנאי מסכים עמי י וגם כי ספרי דבי רב אינם אתי ובכל זאת לא אני בן חורין להפטר. ע"כ אחוה דעי בקיצור היותר אפשרי. תחילה אברר הריעותות שיש בנדון זה. א' שאחד מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. ב' שלדברי העד הב' נתן הטבעת באצבעה ואח"ך אמ"ל. ג' שנראה שהכל היה דרך שחוק וק"ר כי הבת קטנה ולא ידעה בין ימינה לשמאלה וגם המקדש שהוא כבר נשוי ואולי הוא מושבע ג"כ שלא ישא א"ה עליה. וראיה לזה שכאשר אמ"ל שיצטרך לתת גט או לישא אותה רץ אחריה לקחה הטבעת מידה. ד' שלא עשו חו"ד על העדים. ה' שלא קבלו העדות בפניה ובפני המקדש. ו' שהבת היא קטנה לכי דברי אמה ואביה לא נתרצה בקידושין אלו. ז' שהבת לא הבינה מה אמר לה ואינה יודעת ענין הקידושין מה טיבם. ח' שהעדים הם ע"ה גמורים ואינם לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א

והנה תחילת כל עלינו לבאר כי נדון זה הוא דין מרומה גמור. כי מעולם לא נשמע לקדש בת קטנה ואפי' בוגרת מבלי רצון וידיעת אביה בהיותו בעיר. ובלתי שידוכין אלא בין תנור וכירים וכמובן מהענין כי הכל היה הוללות וסכלות ומעשה תעתועים דרך שחוק וק"ר. ומעולם לא נתכוונו לא המקדש ולא המתקדשת לקידושין גמורים. אלא כשחוק היה בעיניהם לעשות נבלה בבת ישראל. צא ולמד שהמקדש כשאמ"ל שיצטרך לישאנה או לתת גט רץ אחריו לקחת מידה הטבעת. והקטנה המתקדשת ג"כ כשבדקוה העדים ראו שאינה יודעת בטיב קידושין ומה טעם יש בהם. וכגו"ד ודאי שהוא דין מרומה גמור כמתבאר היטב מתשו' מרן ז"ל בא"הע סי' ב' וסי' ד'. ועיין להריב"ש סי' רס"ו וכנה"ג סי' מ"ב הגהב"י ס"ג. ובתשו' רבני קושטא הבאה בס' באר מים חיים ח"א א"הע סי' יו"ד. ועיין למהרשד"ם ז"ל בא"הע סי' ג"ל שכתב וז"ל אף כי מיראי הוראה אני נשענתי בדבר זה כי יש רגלים לדבר שהכל שקר. וחזקה גדולה שאין מדרך אנשי היחס והמעלה לקדש בנותיהם אלא בפומבי גדול לא בהחבא ע"י ב' עדים ולא נמצא דבר כזה אלא באחד מהריקים ופוחזים ואפי' זה במאה שנה וכו' עי"ש והאידנא לא רק אנשי היחס אלא כל עמא דארעא אין דרכם לקדש בנותיהם אלא בשעת נישואין בתוך קהל ועדה ובמזמוטי חתן וכלה כידוע. וכ"כ הרא"ש ז"ל בכלל ל"ו סי' ד' וז"ל ואומדנא דמוכח שאינו אומר אמת שכבר נהגי אבותינו לעשות פומבי ופרסום כמ"ש בגיטין דפ"ט וכן נהגו בדורות אלו וכו' עי"ש ועיין למהר"מ מלובלין סימן ס"ד. ועיין בתשו' עדות ביהוסף ח"א סי' מ"ג ולמז"ה הגאון ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב א"הע סי' כ"ד. ואחרי שהוא דין מרומה גמור ודאי שהיה צריך חו"ד דאף להחולקים וסוברים דבקידושין ל"ב חו"ד כיעויין בב"י א"הע סימן י"א ומ"ב ובח"מ סי' ל' והחונים עליו שם. מ"מ כשהוא דין מרומה מודו כ"ע דבעינן דו"ח כמתבאר בטוש"ע ח"מ סי' ל ועיין בתשו' הרא"ם סימן כ"ד. ורבו הסוברים דבעינן חו"ד כד"ן ממש ואם לא עשו חו"ד